# פרק 1: קפה צהריים המזנון של החברה היה מקום שיונתן בדרך כלל ניסה להימנע ממנו. לא בגלל האוכל, שהיה בסדר גמור אם לא מעולה. המנות החמות היו טובות למדי והסלטים נראו טריים. הבעיה הייתה השיחות הקטנות. יונתן לא היה טוב בשיחות קטנות. הוא עמד בתור עם המגש שלו ותהה אם מישהו באמת מאמין שסלט הקינואה עם העדשים הוא אכן טרי או שזה משהו שהכינו לפני שלושה ימים ופשוט החליפו לו את התווית כל בוקר. לא שזה ממש משנה. הוא לקח אותו בכל זאת כי היה רעב והאפשרויות האחרות נראו פחות מושכות. הקופאית סרקה את הכרטיס העובד שלו בלי להרים את הראש. מקצועיות מלאה. יונתן העריך את זה. לא צריך חיוכים מזויפים או שאלות על איך עובר עליו היום. פשוט סריקה, ביפ, תודה, נתראה. החלק המסובך היה מציאת מקום לשבת. המזנון היה מלא בצהריים כמו תמיד. שולחנות של ארבעה מקומות שנתפסו על ידי שלושה אנשים שלא ממש רוצים שמישהו רביעי יצטרף אבל גם לא יכולים לומר לו ללכת. קבוצות של אנשים מאותו צוות שמדברים על עבודה בקולות נמוכים כאילו שמישהו אחר יכול לגנוב להם את הקוד אם הם ידברו בקול רם יותר. זוגות של אנשים שברור שיש ביניהם משהו אבל שהם עדיין מתחבאים אחרי "אנחנו פשוט חברים טובים". יונתן חיפש שולחן ריק. לא היה אף אחד. תמיד ככה בשעה אחת. אולי הוא היה צריך לבוא בשתיים עשרה וחצי כמו כל האנשים החכמים האלה שכבר סיימו לאכול והתחילו לחזור למשרדים. אבל בשתיים עשרה וחצי הוא בדרך כלל באמצע משהו והוא לא אוהב להפסיק באמצע כי אז קשה לו לחזור לזה אחרי. "את רוצה לשבת?" קול נשי הפתיע אותו. הוא הביט ימינה וראה את דפנה מהמחלקה שלו שהצביעה על כסא ריק ליד השולחן שלה. היא ישבה עם עוד שתי נשים שהוא לא הכיר. כנראה משאבי אנוש או משהו כזה. "אני בסדר, תודה," יונתן אמר מהר. הרעיון לשבת עם דפנה ועוד שתי נשים שלא מכיר בזמן שהן כנראה באמצע שיחה על משהו לא נשמע כמו חוויה מהנה. הוא המשיך לחפש. היה שולחן בפינה עם אדם אחד שישב שם. גבר בגיל הארבעים אולי, חולצת פולו כחולה, שיער קצר ומסודר. הוא קרא משהו בטלפון שלו תוך כדי שהוא אוכל סלט. נראה כמו בחירה בטוחה. מישהו שקורא בטלפון בדרך כלל לא מעוניין בשיחה. יונתן ניגש לשולחן. "פנוי?" הגבר הרים את הראש מהטלפון והסתכל עליו. "כן, בבקשה." יונתן שם את המגש על השולחן והתיישב מול הגבר. הוא פתח את המזלג מהפלסטיק ותקע אותו בסלט. העדשים היו קצת קשות. הוא ידע שהן לא יכולות להיות טריות. הגבר ממול המשיך לקרוא בטלפון. יונתן אכל בשקט ותהה אם הקוד שהוא כתב הבוקר באמת עובד או שהוא פספס משהו. הוא רצה לבדוק אבל זה היה חוסר נימוס להוציא טלפון באמצע אכילה כשיושבים מול מישהו. למרות שהאדם הזה עושה את זה בדיוק עכשיו. אבל הוא היה כאן לפניו אז אולי הכללים שונים. "אתה מהחברה?" הגבר שאל פתאום. יונתן הרים ראש. "כן. אני עובד כאן." "נחמד." הגבר חייך. "אני דני. אני יועץ חיצוני, עובד עם כמה סטארט-אפים בבניין." "יונתן." "מה אתה עושה?" יונתן שנא את השאלה הזאת. לא כי הוא לא אהב את העבודה שלו אלא כי קשה להסביר מה בדיוק הוא עושה למישהו שלא מהתחום. "פיתוח תוכנה." "אה, מגניב." דני שם את הטלפון על השולחן. "איזה סוג? פרונט-אנד, בק-אנד?" לפחות הוא מבין במושגים. יונתן הרגיש יותר בנוח. "בק-אנד. אני עובד על API שמנהל מסדי נתונים גדולים. זה קצת מסובך להסביר." "אתה לא צריך להסביר." דני צחק. "אני עובד עם מספיק אנשי טכנולוגיה כדי לדעת שכשאתם אומרים 'זה מסובך להסביר' זה אומר שזה באמת מסובך להסביר ולא שאתם מתנשאים." יונתן חייך למרות עצמו. "כן, בדיוק." הם אכלו בשקט לרגע. יונתן חשב שזה הסוף של השיחה. חילופי מילים נימוסיים ואז כל אחד חוזר לעולם שלו. אבל דני המשיך. "החברה שלכם עושה דברים מעניינים," הוא אמר. "אני עוקב אחרי כמה מהפרוייקטים שלכם. הפלטפורמה שלכם לניהול נתונים בזמן אמת זה משהו שהרבה סטארט-אפים רוצים לשכפל." יונתן לא ידע שיש אנשים שעוקבים אחרי מה שהחברה שלו עושה. זה לא הייתה חברה ענקית כמו גוגל או פייסבוק. הם היו בינוניים, מקומיים בעיקר. "אתה עוקב אחרינו?" "חלק מהעבודה שלי." דני שתה מהבקבוק מים שלו. "אני צריך לדעת מה קורה בשוק, איזה טכנולוגיות עולות, מי עושה מה. ככה אני יכול לייעץ לסטארט-אפים שלי בצורה נכונה." זה נשמע הגיוני. יונתן לא חשב על זה אף פעם אבל כנראה שיש אנשים שהעבודה שלהם היא לעקוב אחרי חברות אחרות. "זה מעניין. איך בדיוק אתה עושה את זה?" דני התכופף קדימה מעט. לא בצורה דרמטית, פשוט כמו מישהו שנכנס לשיחה מעניינת. "חלק זה מחקר רגיל. קורא בלוגים טכנולוגיים, עוקב אחרי פטנטים, הולך לכנסים. וחלק זה פשוט לדבר עם אנשים. למשל עכשיו אני מדבר איתך ואני לומד משהו חדש על איך החברה שלך עובדת." "אני לא בטוח שלמדת הרבה." יונתן צחק. "כל מה שאמרתי זה שאני עובד בבק-אנד." "אבל זה אומר משהו." דני חייך. "זה אומר שהחברה משקיעה בבניית תשתית איתנה ולא רק בפרונט-אנד מהודר שנראה טוב. זה אומר חשיבה ארוכת טווח." יונתן לא חשב על זה ככה. הוא פשוט קיבל עבודה בחברה כי היא שילמה טוב והפרויקטים נראו מעניינים. לא באמת שם לב לאסטרטגיה הכוללת. "אני לא יודע אם זה מה שהם חשבו כשהם גייסו אותי." "אולי לא במודע," דני אמר. "אבל כשחברה מחליטה להשקיע בפיתוח מערכות בק-אנד מתוחכמות במקום להתמקד רק בממשק משתמש, זה בחירה אסטרטגית." השיחה הזאת הייתה יותר מעניינת ממה שיונתן ציפה כשהוא התיישב פה. בדרך כלל כששואלים אותו על העבודה הוא נותן תשובות קצרות וזה נגמר. אבל דני ממש הבין על מה מדובר. "איזה סוג סטארט-אפים אתה מייעץ להם?" יונתן שאל. "מגוון." דני חזר לאכול את הסלט שלו. "עכשיו אני עובד עם שתי חברות שעוסקות באבטחת מידע ואחת שעושה כלים לניתוח נתונים. רוב העבודה שלי זה לעזור להם להבין איפה השוק הולך ואיך לבנות מוצר שיהיה רלוונטי בעוד שנתיים ולא רק היום." "זה כבר לא סתם ייעוץ טכני." יונתן הבין שהאיש הזה לא רק מבין בקוד. "זה יותר ייעוץ עסקי." "בדיוק." דני הנהן. "הטכנולוגיה זה רק כלי. צריך להבין איך להשתמש בכלי נכון. הרבה סטארט-אפים כושלים לא כי הטכנולוגיה שלהם לא טובה אלא כי הם לא מבינים את השוק או לא יודעים איך למקם את עצמם." יונתן חשב על הדברים האלה. הוא מעולם לא התעניין בצד העסקי. זה תמיד היה משהו שאנשים אחרים מטפלים בו. הוא אוהב לכתוב קוד, לפתור בעיות טכניות. כל מה שקורה מעבר לזה לא באמת עניין אותו. אבל הדרך שדני מדבר על זה גרמה לזה להישמע מעניין. "ואיך אתה למד את זה?" יונתן שאל. "את החלק של הבנת השוק." "ניסיון." דני משך בכתפיים. "עבדתי בהרבה חברות, ראיתי מה עובד ומה לא. וקראתי המון. ודיברתי עם המון אנשים. זה בעצם משחק של חיבור נקודות. אתה לומד פה קצת, שם קצת, ואז אתה מתחיל לראות את התמונה הגדולה." "זה כמו קוד," יונתן אמר מבלי לחשוב. "אתה רואה פונקציה פה, מחלקה שם, ואז אתה מבין איך הכל עובד ביחד." דני חייך רחב. "בדיוק כמו קוד. לא חשבתי על זה ככה אבל זה השוואה מדויקת." הם סיימו לאכול. יונתן הביט בשעון בטלפון שלו. עברו כמעט שלושים דקות. הוא בדרך כלל אוכל צהריים בעשרים דקות ומקסימום. אבל השיחה הייתה נעימה והוא לא שם לב איך הזמן עבר. "אני צריך לחזור לעבודה," יונתן אמר. "כן, גם אני." דני קם ואסף את המגש שלו. "היה נחמד לדבר איתך." "גם לי." יונתן אמר את זה אוטומטית אבל שם לב שהוא ממש התכוון לזה. זה באמת היה נחמד. הם הלכו ביחד לעבר המתקן להחזרת המגשים. השתיקה לא הייתה מביכה. פשוט שני אנשים שהלכו באותו כיוון אחרי שיחה נעימה. "אתה יודע מה," דני אמר כשהם שמו את המגשים. "אם יש לך זמן פעם, נשמח לצאת לשתות בירה אחרי העבודה. אני תמיד מחפש אנשים מעניינים לדבר איתם ואתה נראה בן אדם שמבין." יונתן היסס. הוא בדרך כלל לא יוצא עם אנשים שהוא לא מכיר. הקבוצה החברתית שלו הייתה די קטנה והוא אהב את זה ככה. אבל דני נראה אדם מעניין. והשיחה הייתה טובה. "למה לא," יונתן אמר. "זה נשמע טוב." "מעולה." דני הוציא את הטלפון שלו. "תיתן לי את הנייד שלך ואני אשלח לך הודעה. נתאם איזה ערב שמתאים לשנינו." יונתן נתן לו את המספר. דני הקליד אותו בטלפון ושלח לו הודעה מהירה עם סימן אגודל למעלה. הטלפון של יונתן רטט בכיס. "קיבלת?" דני שאל. "כן." יונתן הוציא את הטלפון ובדק. מספר לא מוכר עם אימוג'י של אגודל. "רשמתי אותך." "אש." דני חייך. "אז נדבר בימים הקרובים." "בטח." הם נפרדו ליד המעליות. דני לחץ על הכפתור לקומה שמונה. יונתן לקומה שש. העלית הגיעה ודני נכנס פנימה ראשון. "להתראות," הוא אמר כשהדלתות התחילו להיסגר. "ביי," יונתן הרים יד. העלית נעלמה. יונתן חיכה לבאה. הוא חשב על השיחה שקיימו ושם לב שדני לא באמת סיפר לו הרבה על עצמו למרות שהוא שאל שאלות. זה לא הרגיש כמו חקירה. יותר כמו שיחה טבעית. אבל עכשיו כשהוא חושב על זה בדיעבד, הוא מבין שהוא כן סיפר לדני הרבה על העבודה שלו בלי שדני באמת שיתף משהו אישי. אולי כך עובדים יועצים. הם מקשיבים יותר משהם מדברים. העלית השנייה הגיעה. יונתן נכנס ולחץ על שש. הוא שלף את הטלפון שלו ובדק את ההודעה מדני שוב. רק אגודל למעלה. שום דבר אחר. הוא שמר את המספר בתור "דני - יועץ" ושם את הטלפון בחזרה לכיס. כשהגיע לקומה שש הוא יצא והלך לעבר העמדה שלו. המשרד היה פתוח, עמדות עבודה מסודרות בשורות עם מחיצות נמוכות ביניהן. יונתן אהב את העמדה שלו כי היא הייתה ליד החלון. הוא יכול היה להסתכל החוצה כשהוא תקוע על בעיה ולחשוב. רועי, שישב בעמדה לידו, הרים את הראש כשיונתן התיישב. "איפה היית?" רועי שאל. "צהריים ארוכים." "אכלתי במזנון." יונתן הדליק את המחשב שלו. "הסתבכתי בשיחה עם מישהו." "מי זה המזל?" רועי חזר למסך שלו. "אני בדרך כלל מנסה להימנע משיחות במזנון. כולם רוצים לדבר על עבודה." "זה היה למעשה די מעניין." יונתן פתח את העורך קוד שלו. "איזה יועץ שעובד עם סטארט-אפים בבניין. דיברנו על טכנולוגיה ושוק." "יועץ?" רועי נשמע סקרן. "איזה סוג יועץ?" "עסקי-טכנולוגי." יונתן לא ממש בטוח איך להגדיר את זה. "הוא עוזר לסטארט-אפים להבין לאן השוק הולך." "נשמע משעמם." יונתן צחק. "לא היה משעמם. הוא בן אדם מעניין." "טוב." רועי חזר לעבודה שלו. "אז אתה עשית חבר חדש." חבר זה אולי מילה גדולה. הם רק דיברו שיחה אחת. אבל יונתן חשב על ההזמנה לשתות בירה ושם לב שהוא למעשה מצפה לזה. זה היה מוזר. הוא בדרך כלל לא מסתכל קדימה למפגשים חברתיים. הם תמיד גורמים לו למתח קל. אבל משום מה דני הרגיש קל לדבר איתו. הוא התמקד בקוד. היה לו באג שהוא צריך לתקן והוא רצה לסיים את זה לפני סוף היום. הבעיה הייתה בפונקציה שמנהלת שאילתות למסד הנתונים. משום מה השאילתות לקחו יותר מדי זמן כשמדובר בנפחים גדולים. הוא בדק את הקוד שורה אחרי שורה. לפעמים הבעיה היא משהו פשוט, טעות קטנה שגורמת לכל המערכת להאט. אבל הפעם הוא לא מצא משהו ברור. הלוגיקה נראתה תקינה. האינדקסים במקום. השאילתות אופטימליות. אולי הבעיה לא בקוד שלו. אולי זה משהו בשרת עצמו. הוא פתח את מערכת הניטור של השרת ובדק את הביצועים. הכל נראה תקין. זיכרון תפוס בערך חמישים אחוז. מעבד לא עמוס. אין בעיות ברשת. "רועי," הוא אמר. "אתה יודע אם היו בעיות עם שרת הפיתוח היום?" "לא שמעתי על משהו." רועי לא הרים ראש מהמסך שלו. "למה?" "יש לי שאילתות איטיות ואני לא מבין למה." "בדקת אם מישהו אחר מריץ משהו כבד?" יונתן בדק. אכן היו שני תהליכים כבדים שרצו ברקע. כנראה מישהו הריץ בדיקות אוטומטיות על כל מסד הנתונים. זה היה יכול להסביר את ההאטה. "תודה," הוא אמר. "מצאתי." "אין בעד מה." יונתן חזר לקוד. עכשיו שהוא ידע שהבעיה לא בקוד שלו הוא יכול להירגע. הוא פשוט יחכה עד שהתהליכים הכבדים יסתיימו ואז יריץ את הבדיקות שלו מחדש. הטלפון שלו רטט. הוא הוציא אותו וראה הודעה מדני. "היי יונתן, היה ממש נחמד לדבר איתך היום. מה אתה אומר על בירה ביום חמישי הקרוב? יש בר נחמד ברחוב דיזנגוף שעושה בירות מלאכה מעולות." יונתן הביט בהודעה. יום חמישי זה בעוד שלושה ימים. הוא בדרך כלל לא עושה שום דבר בימי חמישי אחרי העבודה אז אין סיבה לא להסכים. הוא הקליד תשובה. "בטח, נשמע טוב. באיזו שעה?" התשובה הגיעה כמעט מיד. "19:00? הבר נקרא 'חבית זהב', קרוב לפינת דיזנגוף וגורדון." "מתאים." "אש. נתראה שם!" יונתן שם את הטלפון על השולחן וחזר לעבודה. הוא שם לב שהוא מחייך. זה היה מוזר כי לא קרה משהו מצחיק. פשוט היה לו תכנית לסוף השבוע ולראשונה מזה הרבה זמן זה לא היה משהו שחברים ישנים גררו אותו אליו. זה היה משהו שהוא בחר. רועי הסתכל עליו. "מה אתה מחייך שם?" "שום דבר." יונתן מחק את החיוך. "פשוט תיקנתי באג." "אתה לא תיקנת כלום," רועי אמר. "בדקתי את המסך שלך. אתה בקושי נגעת בקוד בעשר דקות האחרונות." "בודק משהו." "בטח." רועי לא נשמע משוכנע. "אתה נראה מרוצה מהחיים פתאום." יונתן לא ענה. הוא התמקד במסך שלו ובדק את התהליכים ברקע. אחד מהם הסתיים. עוד קצת והוא יוכל להריץ את השאילתות שלו מחדש. העבודה המשיכה בקצב הרגיל. בדיקות, תיקוני באגים, פגישות קצרות עם אנשים אחרים מהצוות. היום עבר כמו כל יום אחר. יונתן לא חשב יותר מדי על המפגש עם דני או על התכנית ליום חמישי. הוא היה עסוק. בשעה חמש בערך רוב האנשים התחילו להתכונן לעזוב. יונתן בדרך כלל נשאר עד שש או שש וחצי. לא בגלל שהוא חייב אלא כי לפעמים קל יותר לעבוד כשהמשרד שקט יותר. רועי ארז את הדברים שלו. "אתה נשאר?" "כן, עוד קצת." "תיהנה." רועי הניף לו יד והלך. המשרד התרוקן לאט. אנשים עזבו אחד אחד עד שנשארו רק כמה שעדיין סיימו דברים דחופים. יונתן אהב את השעות האלה. פחות רעש, פחות הפרעות. הוא יכול להתרכז. הוא עבד על פיצ'ר חדש שהוא היה אמור לסיים עד סוף השבוע. מערכת שתאפשר לשלוף נתונים ממקורות שונים ולעדכן אותם בזמן אמת. זה היה מורכב אבל מעניין. הסוג של בעיה שיונתן אהב לפתור. בשעה שש וחצי הוא החליט להפסיק. הקוד שלו עבד אבל הוא רצה לבדוק אותו שוב מחר עם ראש צח. לפעמים כשהוא עובד הרבה שעות הוא פוספס דברים. הוא כיבה את המחשב, ארז את התיק שלו ויצא מהמשרד. הבניין היה שקט. רוב החברות כבר סגרו. רק כמה אנשים פה ושם שעבדו שעות מאוחרות. יונתן לקח את המעלית למטה ויצא לרחוב. האוויר בחוץ היה נעים. לא חם מדי, לא קר מדי. תל אביב בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הוא הלך לתחנת האוטובוס. הדרך הביתה לקחה בערך עשרים דקות באוטובוס ועוד עשר דקות הליכה. הוא עשה את המסלול הזה כבר שנתיים מאז שהוא התחיל לעבוד בחברה. זה היה אוטומטי כמעט. האוטובוס הגיע אחרי כמה דקות. הוא עלה, העביר את הכרטיס וישב ליד החלון. הוא הוציא את הטלפון ובדק את הודעות הוואטסאפ שלו. כמה הודעות מהקבוצה של החברים שלו, מישהו שיתף מימ מצחיק על תכנות. הוא הקליד תגובה מהירה ושם את הטלפון בחזרה. הוא חשב על דני שוב. משהו בשיחה הייתה נעימה בצורה שהפתיעה אותו. יונתן לא היה בן אדם חברתי במיוחד. החברים שלו היו אנשים שהוא הכיר שנים, מהצבא או מהלימודים. הוא לא ממש מכיר אנשים חדשים בקלות. אבל דני היה קל לדבר איתו. השיחה זרמה בטבעיות. יונתן לא הרגיש את הצורך למלא שתיקות מביכות או לחפש נושאים לדיבור. זה פשוט קרה. אולי זה כי דני היה יותר מבוגר ממנו. הוא נראה כמו מישהו עם ניסיון שיודע לנהל שיחה. או אולי זה פשוט אישיות שלו. יש אנשים כאלה שקל לדבר איתם. האוטובוס הגיע לתחנה שלו. יונתן ירד והלך לעבר הבית. הרחובות היו די ריקים. רוב האנשים כבר היו בבתים שלהם בשעה הזאת. בבית הוא הכין לעצמו משהו לאכול. כריך פשוט עם ביצים ושתה תה. הוא התיישב מול הטלוויזיה והדליק את נטפליקס. לא היה לו כוח לעשות משהו מיוחד. פשוט לשבת ולהירגע. האפיזודה שהוא בחר הייתה משעממת. הוא לא באמת הקשיב. המחשבות שלו נדדו למפגש במזנון. למה דני באמת ניגש אליו? זה לא משנה כנראה. אנשים ניגשים לאנשים. זה קורה. אבל משהו בדרך שדני שאל שאלות הרגיש מכוון. לא בצורה רעה. פשוט כאילו הוא באמת רצה לדעת תשובות. רוב האנשים שואלים שאלות כדי למלא שתיקה. דני שאל כאילו התשובות באמת חשובות לו. יונתן כיבה את הטלוויזיה. הוא לא באמת צפה. הוא התקלח והלך לישון. מחר יום רגיל נוסף של עבודה ואחר כך עוד יום ואז יום חמישי. לפני שהוא נרדם הוא חשב על הבר ברחוב דיזנגוף. הוא לא הכיר אותו. כנראה מקום חדש או פשוט מקום שהוא לא ביקר בו מעולם. תל אביב הייתה מלאה בברים שהוא לא הכיר. זה יהיה מעניין.