# פרק 1: היוזמה הראשונה הבוקר של חמודי התחיל כמו כל בוקר אחר. השעון המעורר צלצל בשעה 6:30 בדיוק, והוא פקח את עיניו לתקרה הלבנה והמוכרת. הוא לא קם מיד. הוא אף פעם לא קם מיד. היה לו טקס בוקר קבוע שהתחיל בחמש דקות של בהייה בתקרה ומחשבות על כל האנשים שהוא לא סובל. הרשימה הייתה ארוכה ומתחדשת. חמודי היה בן 43, גבר ממוצע במראהו עם קרחת מתפתחת שהוא ניסה להסתיר בתסרוקת "קומבובר" לא משכנעת. הוא עבד כפקיד בחברת ביטוח, תפקיד שלא דרש ממנו יותר מדי מאמץ או יצירתיות, מה שהשאיר לו מספיק אנרגיה מנטלית לתחביב האמיתי שלו – לשנוא אנשים. אנשים שהכירו את חמודי באופן שטחי היו מתארים אותו כ"איש נחמד, שקט". הם היו מופתעים לגלות שמאחורי החיוך הקבוע שלו הסתתרה טינה עמוקה לכל מה שזז. חמודי שנא הכל – מאנשים שהלכו לאט מדי במדרכה ועד לשכנים שהעזו להגיד לו "בוקר טוב" בטון עליז מדי. אבל הוא היה מספיק חכם להסתיר את זה. הוא חייך, הוא הנהן, הוא אפילו החמיא לפעמים. אבל בפנים, הוא רשם כל עלבון קטן, כל מבט מוזר, כל אמירה שניתן היה לפרש לשני כיוונים. היום, אחרי שקם סוף סוף מהמיטה ועשה את הקפה שלו (שחור, ללא סוכר – מר כמו נפשו), חמודי התיישב בכורסה האהובה עליו שפנתה לחלון הגדול בסלון. הדירה שלו הייתה בקומה שלישית בבניין ישן בן חמש קומות בשכונה שפעם הייתה נחשבת, אבל היום הייתה סתם ממוצעת. בדיוק כמו חמודי עצמו. הוא לגם מהקפה ופתח את העיתון היומי. הכותרות דיברו על שחיתויות ממשלתיות, על התחממות גלובלית, על מלחמות במקומות רחוקים. חמודי קרא הכל בתשומת לב, לא כי אכפת לו היה, אלא כי הוא תמיד חיפש דברים חדשים לכעוס עליהם. ואז הוא שמע את זה. הרעש. קדיחה. קולנית. מטלטלת. מעצבנת. חמודי הניח את הכוס על השולחן בזהירות מופרזת. הוא הביט בשעון הקיר – 7:20 בבוקר. מי, לעזאזל, מקדח בשעה כזאת? הוא קם והלך לכיוון החלון. למרות שידע בדיוק מאיפה הרעש מגיע. מהדירה הסמוכה. הדירה שעד לפני שבועיים עמדה ריקה, עד שהגיע השכן החדש. כשחמודי הציץ מהחלון, הוא ראה אותו. את יוסי, הבחור שהציג את עצמו כ"איש הייטק, עובד מהבית" עם חיוך רחב מדי ולחיצת יד חזקה מדי. יוסי עמד על סולם קטן, מקדח בידו, כשהוא מחבר משהו לקיר החיצוני של הבניין. חמודי צמצם את עיניו כדי לראות טוב יותר – היה זה מזגן. מזגן חדש שיוסי התקין. "מעניין אם יש לו אישור מהוועד בית לזה," מלמל חמודי לעצמו, מרגיש את הכעס מתחיל לבעבע בתוכו. אבל רגע, זה לא היה סתם כעס. זה היה משהו אחר, משהו... מרגש? חמודי הרגיש חיוך קטן מתגנב לשפתיו. לא החיוך המזויף שהוא הציג לעולם, אלא חיוך אמיתי, כמעט מרושע. משהו בתוכו התעורר. רעיון שהתגלגל במוחו כבר זמן מה, אבל מעולם לא היה לו האומץ או ההזדמנות לממש אותו. עד עכשיו. חמודי התבונן ביוסי כשהוא מקדח עוד ועוד. כל חור בקיר היה כמו מתנה עבור חמודי. כל רעש היה כמו מוזיקה לאוזניו. הוא לא התכוון לעצור את יוסי. להיפך, הוא רצה שיוסי ימשיך. שיגרום לנזק גדול יותר. שייתן לחמודי סיבה. עילה. המחשבה הזו גרמה לחמודי להרגיש חי. באמת חי, אולי בפעם הראשונה מזה שנים. הוא חזר לכורסה שלו, לקח את הטלפון הנייד ופתח את האפליקציה של ארגון הצרכנים. הוא הזין את המילים "עורך דין" ו"תביעות נזיקין" בחיפוש, ובתוך שניות היו לו עשרות תוצאות. הוא התחיל לעבור על הרשימה, בוחן כל שם, כל משרד. הוא לא רצה סתם עורך דין. הוא רצה מישהו רעב, מישהו שיבין את ה"פרויקט" שלו בלי שיצטרך להסביר יותר מדי. מישהו שלא ישאל שאלות מיותרות. תוך כדי שחמודי גלל את הרשימה, הקדיחות המשיכו. כל קדיחה חיזקה את ההחלטה שלו. כל רעש חידד את התוכנית שהתגבשה במוחו. אחרי כמעט שעה של חיפוש, הוא מצא את מה שחיפש. משרד עורכי דין קטן בשם "לוינסקי ושות'" שהתמחה ב"תביעות נזיקין לכל כיס" כפי שהם הגדירו את עצמם. הם הציעו פגישת ייעוץ ראשונה חינם, והבטיחו "שירות אישי ולוחמני". חמודי לחץ על כפתור "קבע פגישה" וחייך לעצמו. הקדיחות נפסקו פתאום. חמודי קם והציץ שוב מהחלון. יוסי ירד מהסולם והתבונן בהישג שלו – מזגן חדש שהותקן בצורה לא מקצועית על הקיר החיצוני של הבניין. הוא נראה מרוצה מעצמו. "תהנה מזה עכשיו," לחש חמודי, "כי בקרוב, אתה תשלם." --- הפגישה עם עורך הדין שלום לוינסקי נקבעה ליום המחרת. חמודי התעורר מוקדם במיוחד, התלבש בקפידה – מכנסיים אפורים וחולצה מכופתרת לבנה – והביט בעצמו במראה. הוא רצה להיראות כמו אזרח מודאג, לא כמו מטורף נקמן. בדרכו למשרד עורכי הדין, הוא עבר ליד דירתו של יוסי. המזגן החדש בלט מהקיר כמו גידול מכוער. חמודי שלף את הטלפון שלו וצילם כמה תמונות מזוויות שונות. הוא גם העביר את האצבע על הקיר וצילם את הסדקים הקטנים שנוצרו סביב המזגן. לא היו הרבה, אבל זה היה מספיק. הוא יכול היה לשמוע את המזגן פועל – יוסי כנראה כבר נהנה מהמיזוג החדש שלו. משרד עורכי הדין "לוינסקי ושות'" היה ממוקם בקומה השלישית של בניין משרדים ישן במרכז העיר. חמודי טיפס במדרגות (המעלית הייתה מקולקלת, שלט קטן הודיע) והגיע למשרד קטן עם דלת זכוכית שעליה התנוסס השם בכתב זהב דהוי. הוא נכנס פנימה וראה מזכירה מבוגרת יחסית שישבה מאחורי שולחן קטן ועישנה סיגריה אלקטרונית. היא הרימה את עיניה מהמחשב והביטה בו. "כן?" "שלום, קבעתי פגישה. חמודי לוי." המזכירה בדקה במחשב. "אה, כן. מר לוינסקי מחכה לך. דלת ראשונה משמאל." חמודי הנהן ופנה לכיוון הדלת. הוא דפק קלות ונכנס כשקול עמוק אמר "היכנס". עורך הדין שלום לוינסקי היה גבר בשנות החמישים לחייו עם שיער שחור צבוע בצורה לא משכנעת ומשקפיים עבים. הוא ישב מאחורי שולחן עמוס בניירות וקם כשחמודי נכנס, מושיט את ידו. "מר לוי, נעים מאוד. שלום לוינסקי." "חמודי, תקרא לי חמודי," אמר חמודי ולחץ את ידו של עורך הדין. היד הייתה לחה קצת, מה שגרם לחמודי להרגיש דחייה קלה. אבל הוא חייך בכל זאת. "אז, חמודי, ספר לי במה אני יכול לעזור לך?" שאל לוינסקי והצביע על הכיסא מול שולחנו. חמודי התיישב והסתכל סביב. המשרד היה קטן, אבל מסודר. על הקיר היו תלויות תעודות הסמכה שונות ותמונה מסגרת של לוינסקי לוחץ ידיים עם מישהו שנראה כמו פוליטיקאי מקומי. זה היה בדיוק המקום שחמודי חיפש – לא גדול מדי, לא מפואר מדי. משרד של מישהו שרעב להצלחה. "יש לי בעיה עם השכן החדש שלי," התחיל חמודי. "הוא התקין מזגן על הקיר המשותף של הבניין, בלי אישור מהוועד בית, וגרם נזק לקיר." לוינסקי הנהן ברצינות מעושה. "ויש לך הוכחות לנזק?" חמודי הוציא את הטלפון שלו והראה לעורך הדין את התמונות שצילם. "הנה, אפשר לראות את הסדקים שנוצרו בקיר. וחוץ מזה, הוא התחיל את העבודה בשעות הבוקר המוקדמות, בניגוד לתקנון העירוני." לוינסקי לקח את הטלפון והתבונן בתמונות, מזיז את המשקפיים מעלה ומטה. "הממ... יש פה משהו. הסדקים אמנם לא גדולים, אבל אפשר לטעון לנזק מבני פוטנציאלי." הוא החזיר את הטלפון לחמודי והמשיך. "ומה אתה רוצה להשיג מהתביעה הזאת?" חמודי שקל את המילים שלו בזהירות. הוא לא יכול היה להגיד את האמת – שהוא פשוט רצה לגרום לשכן שלו סבל ולהרגיש את הריגוש של לתבוע מישהו. במקום זאת, הוא אמר: "אני רוצה פיצוי על הנזק שנגרם לרכוש המשותף, וגם על עוגמת הנפש והרעש. בנוסף, אני חושב שהוא צריך להסיר את המזגן או לפחות להעביר אותו למקום אחר, שלא על הקיר המשותף." לוינסקי חייך חיוך קטן, כאילו הוא הבין משהו שחמודי לא אמר. "אני מבין. ובכן, אני חושב שיש לנו כאן תיק. אני יכול להכין עבורך מכתב התראה ראשוני, ואם השכן לא יגיב כראוי, נוכל להגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות." "כמה זה יעלה לי?" שאל חמודי. "המכתב הראשוני יעלה 500 שקל," השיב לוינסקי, "ואם נצטרך להגיש תביעה, אז עוד 1,500 שקל פלוס אחוזים מהפיצוי, אם נזכה." חמודי הנהן. הסכום לא היה קטן, אבל הוא היה מוכן לשלם אותו. זה היה שווה את התחושה שהתחילה לבעבע בתוכו – תחושה של... כוח? "בסדר גמור," אמר חמודי. "מתי נוכל להתחיל?" לוינסקי חייך, הפעם חיוך רחב יותר. "אני יכול להכין את המכתב עד מחר. תוכל לחתום עליו ואנחנו נשלח אותו בדואר רשום." "מצוין," אמר חמודי, מרגיש את הדופק שלו מתגבר מהתרגשות. זה היה קל יותר ממה שחשב. כשחמודי יצא ממשרד עורכי הדין, הוא הרגיש משהו שלא הרגיש מזמן – ציפייה. התרגשות. ריגוש. הוא לא יכול היה לחכות לראות את הבעת הפנים של יוסי כשיקבל את המכתב. הוא דמיין את הבהלה, את החרדה, את חוסר האונים. זה היה ממכר. --- שלושה ימים חלפו מאז ביקורו במשרד עורכי הדין. חמודי חתם על המכתב והמזכירה של לוינסקי אישרה שהוא נשלח בדואר רשום. עכשיו נותר רק להמתין. החיים המשיכו כרגיל. חמודי הלך לעבודה, ישב מול המחשב במשך שמונה שעות, חזר הביתה, אכל ארוחת ערב (בדרך כלל משהו מהיר ומוכן מראש), וצפה בטלוויזיה. אבל משהו השתנה. הוא הרגיש ציפייה. הוא הרגיש שהוא חי. כל פעם שהוא שמע רעש מכיוון דירתו של יוסי, חיוך קטן התגנב לשפתיו. כל פעם שהוא חלף על פני הדלת של יוסי בדרכו לדירתו, הוא בדק אם יש סימנים לכך שהמכתב התקבל. ואז, ביום הרביעי, זה קרה. חמודי חזר מהעבודה כרגיל, אבל כשהגיע לבניין, הוא ראה את יוסי עומד ליד תיבות הדואר. יוסי אחז בידו מעטפה צהובה – מעטפה שחמודי זיהה מיד. זו הייתה המעטפה של לוינסקי ושות'. חמודי עצר במקומו ופתאום לא היה בטוח מה לעשות. האם כדאי לו להתעלם ולהמשיך ללכת? או אולי לעצור ולהתבונן? סקרנות ניצחה, והוא עצר במרחק בטוח, כאילו הוא מחפש משהו בתיק שלו. יוסי פתח את המעטפה וחמודי יכול היה לראות אותו קורא את המכתב. הבעת פניו השתנתה מסקרנות לתדהמה, ואז לכעס. הוא הסתכל סביב, כאילו מחפש את מי שעומד מאחורי זה. חמודי הרכין את ראשו והעמיד פנים שהוא עסוק בטלפון שלו. אבל הוא המשיך להציץ. יוסי קימט את המכתב בידו, מלמל משהו לעצמו, ואז עלה במדרגות במהירות. חמודי המתין רגע, ואז גם הוא עלה במדרגות. כשהגיע לקומה שלו, הוא שמע את יוסי מדבר בטלפון בקול רם. הוא לא יכול היה לשמוע את כל השיחה, אבל הוא שמע מילים כמו "תביעה", "אבסורד" ו"מי חושב שהוא". יוסי היה נסער, בדיוק כפי שחמודי קיווה. חמודי נכנס לדירה שלו, סגר את הדלת, והרשה לעצמו לחייך. זה עבד. זה באמת עבד. התוכנית שלו יצאה לפועל בצורה מושלמת. התחושה הייתה... מדהימה. הוא הלך למטבח, הוציא תה מהארון, והכין לעצמו כוס תה חם. אז הוא לקח את הכוס ויצא למרפסת הקטנה שלו. הוא התיישב על הכיסא הפלסטיק הישן שעמד שם והתבונן בשקיעה. הטלפון שלו צלצל. זה היה לוינסקי. "מר לוי, רק רציתי לעדכן אותך שהשכן שלך התקשר למשרד," אמר עורך הדין. "הוא היה... נסער." "באמת?" אמר חמודי, מנסה להישמע מופתע. "מה הוא אמר?" "הוא טען שהוא לא גרם לשום נזק ושהתביעה היא הטרדה," אמר לוינסקי. "הצעתי לו להסיר את המזגן ולתקן את הנזק בתוך 14 יום, או שנגיש תביעה לבית המשפט." "והוא הסכים?" שאל חמודי. "הוא אמר שהוא צריך לחשוב על זה," אמר לוינסקי. "אבל אם אתה שואל אותי, הוא מפחד. ראית שאנחנו רציניים." "כן," אמר חמודי, מרגיש את הסיפוק מציף אותו. "אני רואה שאתם יודעים מה אתם עושים." "זה לא התיק הראשון שלנו," אמר לוינסקי. "אנחנו נמשיך לעדכן אותך בהתפתחויות." השיחה הסתיימה, וחמודי המשיך לשבת במרפסת, לוגם את התה שלו. הוא שמע דלת נטרקת – כנראה יוסי יצא מהדירה. חמודי הציץ מעבר למעקה המרפסת וראה את יוסי יוצא מהבניין בצעדים נמרצים, עדיין אוחז במכתב המקומט בידו. תחושת עונג מילאה את חמודי. הוא הרגיש כמו מי שגילה כוח חדש, כוח שתמיד היה שם, רק חיכה שיגלה אותו. הכוח לגרום לאנשים להיות מוטרדים, מפוחדים, כועסים. הכוח להשפיל אותם, להציק להם, לגרום להם לשנוא אותו. ולשנאה הזו, להפתעתו, הייתה טעם מתוק. מתוק מדבש. חמודי חייך והביט בשמיים המשתנים. הוא ידע שזו רק ההתחלה. יוסי היה הראשון, אבל לא האחרון. היו עוד שכנים בבניין. היו עוד אנשים בעולם שמחכים לחמודי שיכניס את חייהם לסחרור של תביעות, מכתבי התראה והטרדות משפטיות. והוא יעשה זאת. הוא יעשה זאת כי לראשונה בחייו, הוא הרגיש שיש לו מטרה. לראשונה, הוא לא היה סתם עוד אדם ממוצע, אפור וחסר משמעות. הוא היה חמודי, האיש שכולם ישנאו. האיש שכולם יזכרו.