# פרק 1: "הבוקר המוזר של אלון"

## Beat 1: אזעקה מצלצלת

אלון הקיץ לקול הצורם של האזעקה. בדיוק כמו בכל בוקר. השעון המעורר הדיגיטלי על שידת הלילה הבהב בשעה 6:30, מספרים אדומים בוהקים בגוון החדר האפלולי. אבל משהו אכן הרגיש שונה הבוקר. הוא הרגיש… רענן. חד יותר. כאילו ישנה איזו אנרגיה חבויה שמבעבעת בתוכו, מחכה להתפרץ. הוא לא זכר מתי לאחרונה קם כל כך מהר ובלי תחושת הכבדות הרגילה שאפיינה את התחלותיו של יום חדש.

אלון הושיט יד, מנסה למשש את השעון המעורר כדי להשתיק את הצרחה האלקטרונית המחרישת אוזניים. האצבעות שלו פגעו בשעון בחוזקה גדולה מהרגיל, כאילו כוח בלתי נשלט הדריך את תנועותיו. הוא הרגיש את הפלסטיק הזול נמעך תחת לחצו, והשעון המעורר החליק מידו, נפל על הרצפה עם חבטה עמומה והתפרק לרסיסים. הסוללה התגלגלה מתחת למיטה, והצפצוף המעצבן סוף סוף השתתק.

"אוף!" מלמל אלון. הוא מעולם לא שבר דבר כשהתעורר. תמיד היה צריך לפחות חצי שעה וכוס קפה כדי להגיע לרמת מוטוריקה בסיסית.

הוא התיישב על קצה המיטה, מנסה להתעורר סופית. שמש בוקר חיוורת החלה לחדור מבעד לתריסים המוגפים, צובעת את החדר בגוונים אפורים. הוא הרגיש סחרחורת קלה, כמו אחרי קימה מהירה מדי, אבל היא חלפה כמעט מיד. בתחושה מוזרה כאילו משהו בתוכו מייצב אותו.

"אוקי, זה מוזר," הוא אמר לעצמו בקול רם. "אבל לא נורא."

הוא החליט להתמתח, בתקווה שהתנועה תעזור לו להרגיע את התחושה המוזרה. הוא הרים את ידיו מעל לראשו, מותח את כל שרירי גופו. אבל ברגע שהחל למתוח את פלג גופו העליון, הוא שמע חריקה חזקה. הוא פקח את עיניו וראה את שידת הלילה הקטנה, שעמדה צמודה למיטה, זזה ממקומה בקלות, כאילו הייתה עשויה מקרטון. השידה נגררה על פני הפרקט, והשאירה אחריה שריטה עמוקה.

אלון בהה בשידה המורחקת ובשריטה המכוערת על הרצפה במבט המום. זה לא היה הגיוני. מעולם לא קרה לו דבר כזה. הוא לא היה טיפוס חזק במיוחד, תמיד היה צריך להתאמץ כדי להזיז אפילו רהיטים קטנים. איך הוא הצליח להזיז שידה כבדה כל כך בלי להתאמץ בכלל? ואיך לעזאזל הוא שבר שעון מעורר עם מגע קל?

המחשבות הסתחררו במוחו. האם הוא חולה? האם הוא הוזה? אולי הוא עדיין חולם? הוא צבט את עצמו חזק בזרוע, אבל הכאב היה אמיתי לחלוטין. הוא לא חלם. זה קרה.

אלון עמד מול המראה בחדר האמבטיה ובהה בהשתקפות שלו. גבר ממוצע, עם שיער חום קצר ועיניים חומות עייפות. הוא לא ראה שום דבר יוצא דופן, שום סימן חיצוני שיכול להסביר את השינויים המוזרים שהוא חווה.

"נו, אלון," הוא אמר לעצמו, מנסה להישמע רגוע. "אל תגזים. זה בטח סתם צירוף מקרים. יום רע."

אבל איכשהו, הוא לא הצליח לשכנע את עצמו.

## Beat 2: ארוחת בוקר הרסנית

אלון החליט להתעלם מהאירועים המוזרים ולהמשיך בשגרת הבוקר שלו כרגיל. אולי אם יתנהג כאילו הכל רגיל, הדברים יחזרו למקומם. הוא נכנס למטבח, צעד אוטומטית לכיוון המקרר.

הוא משך בידית המקרר כדי לפתוח אותו, אבל במקום לפתוח את הדלת, הידית פשוט נתלשה מהמקרר ונשארה בידו. אלון עמד המום, אוחז בידית הפלסטיק השבורה, ובהה בחור שנפער במקומה במקרר.

"מה לעזאזל?" הוא מלמל, קולו נשמע כמעט חנוק.

הוא השליך את הידית השבורה על השיש, וניסה לפתוח את המקרר ישירות מהדלת. הוא משך בחוזקה, והפעם הדלת נפתחה, אך עם טריקה חזקה מדי, שגרמה לבקבוקי הזכוכית שבמדף הפנימי לרעוד.

"אוקי, זה כבר לא מצחיק," הוא אמר לעצמו, קולו רועד מעט.

הוא הוציא קרטון ביצים מהמקרר, הניח אותו על השיש, וניסה לשבור ביצה. אבל ברגע שאצבעותיו נגעו בקליפה העדינה, הביצה פשוט נמעכה בידו, והנוזל הצהוב והדביק ניתז לכל עבר.

"די!" הוא צעק, מתוסכל עד עמקי נשמתו.

הוא ניגש לכיריים, מנסה להכין לעצמו טוסט, אולי משהו מוכר ירגיע אותו. הוא הניח פרוסת לחם בתנור, הדליק אש. אבל משום מה, הלהבה הייתה גדולה וחזקה מדי, כאילו הכיריים החליטו לשתף פעולה עם הכוחות המוזרים שמציפים אותו. הטוסט נשרף תוך שניות ספורות, והפיץ ריח חריף של פחם שרוף בכל המטבח.

אלון כיבה את האש במהירות, פתח את החלון כדי לאוורר את החדר, ונשען על השיש, מנסה לנשום עמוק. הוא חש חוסר אונים מוחלט. הוא לא הצליח לבצע פעולות יומיומיות פשוטות, כל מגע שלו עם חפצים הסתיים בהרס וחורבן.

"אני לא יכול לחיות ככה," הוא חשב לעצמו. "אני חייב להבין מה קורה לי."

התסכול שלו גבר מרגע לרגע. הוא רצה רק כוס קפה וטוסט, בדיוק כמו בכל בוקר, אבל הכוחות החדשים שלו הפכו את זה למשימה בלתי אפשרית. הוא הרגיש כמו פיל בחנות חרסינה, כל תנועה שלו גרמה נזק וחורבן.

הוא הביט במטבח המבולגן, בידית המקרר השבורה, בביצה המרוסקת, בטוסט השרוף, והבין סופית שחייו השתנו לנצח.

## Beat 3: נסיעה לעבודה מסוכנת

אלון החליט בכל זאת לנסות להגיע לעבודה, למרות הכל. אם יישאר בבית, הוא רק יגרום ליותר נזק. אולי אם יצליח להתרכז בעבודה, הוא ישכח מהתופעות המוזרות.

הוא יצא מהבית, ניגש למכונית שלו, סובארו ישנה בצבע אפור דהוי. הוא פתח את הדלת של הנהג, נכנס פנימה. כשהוא סגר אותה, הוא לא הצליח לשלוט בכוחו שוב, הדלת נטרקה בחוזקה רבה מדי, והחלון פשוט התנפץ לרסיסים, שניתזו לכל עבר.

"לעזאזל!" הוא צעק, מתכופף כדי להימנע מהזכוכיות.

הוא התיישב במושב הנהג, מנסה להתעלם מהרוח הקרירה שנשבה דרך החלון השבור. הוא הכניס את המפתח לסוויץ' והתניע את המכונית. המנוע נשמע רועש במיוחד הבוקר, כאילו גם הוא מושפע מהכוחות המוזרים שלו.

הוא שילב להילוך ראשון, לחץ על דוושת הגז בעדינות, אבל המכונית זינקה קדימה בעוצמה רבה מדי, כמעט מתנגשת במכונית שחנתה מולו. הוא בלם בחדות, אבל הבלמים ננעלו, והמכונית החליקה על הכביש.

"אמא'לה!" הוא צעק בפאניקה, נאבק לשלוט בהגה.

הוא הצליח לייצב את המכונית ברגע האחרון, סנטימטרים ספורים ממכונית השכן. הוא נשם בכבדות, ליבו פעם בחוזקה בחזהו. הוא הבין שהוא לא יכול לנהוג ככה. זה היה מסוכן מדי, לא רק לעצמו, אלא גם לאחרים. הוא היה עלול לגרום לתאונה קטלנית.

אבל מה הוא יכול לעשות? הוא היה חייב להגיע לעבודה, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לאחר שוב. הבוס שלו כבר לא היה סבלני במיוחד כלפיו.

הוא החליט לנסוע לאט ובזהירות, תוך שהוא מנסה לשלוט בכוחותיו ככל האפשר. הוא נסע במהירות נמוכה במיוחד, מודע לכל תנועה שלו, מנסה לא להפעיל כוח רב מדי.

הנסיעה ארכה הרבה יותר זמן מהרגיל, והוא הגיע לעבודה מיוזע, מתוח ועצבני. הוא החנה את המכונית בחנייה, כיבה את המנוע ונשען על ההגה, מנסה להירגע מעט.

"זה היה קרוב," הוא אמר לעצמו. "קרוב מדי."

הוא יצא מהמכונית בזהירות, צועד לאט לכיוון הכניסה לבניין המשרדים. הוא הרגיש כמו פצצה מתקתקת, כל רגע עלול היה להוביל לפיצוץ.

## Beat 4: יום עבודה מוזר

אלון נכנס לבניין המשרדים, מנסה לשמור על ארשת פנים רגילה. הוא הלך במסדרון הארוך, מנופף לשלום לכמה עובדים שהוא מכיר, מנסה לא ליצור קשר עין ממושך מדי.

הוא הגיע למשרד שלו, התיישב בכסא שלו, והדליק את המחשב. המסך הבהב, והוא חיכה שהמערכת תעלה. הוא החליט להכין לעצמו קפה, בתקווה שהקפאין יעזור לו להתרכז.

הוא קם מהכסא, ניגש למכונת הקפה, הניח כוס מתחת לזרבובית, ולחץ על הכפתור. אבל משום מה, זרם הקפה היה חזק מדי, הכוס התמלאה במהירות וגדותיה עברו על גדותיה. קפה רותח ניתז על ידו ועל המחשב שלו.

"אוף!" הוא צעק, קופץ לאחור.

הוא חטף מגבת נייר וניסה לנגב את הקפה שנשפך, אבל הנזק כבר נעשה. המחשב הפסיק לעבוד, המסך הפך שחור.

"לא!" הוא נאנק. "זה מה שהיה חסר לי."

הוא בהה במחשב המת, מתוסכל וחסר אונים. הוא לא ידע מה לעשות. זה היה יום נורא, והוא רק החל.

הוא החליט להתקשר לתמיכה הטכנית, אבל כשהרים את הטלפון ושמע את הצד השני, הקול היה חזק מדי, כאילו מישהו צועק לו באוזן. הוא הוריד את השפופרת במהירות, כאוב באוזן.

"מה קורה לי?" הוא שאל את עצמו, קולו רועד.

הוא ניסה לפתוח את המגירה בשולחן שלו כדי להוציא משם מטלית ניקוי, אבל כשמשך בידית, היא פשוט נתלשה מהמגירה ונשארה בידו. הוא בהה בידית השבורה, כמעט בוכה מייאוש.

"זה בלתי אפשרי," הוא מלמל. "אני לא יכול לעשות כלום."

הוא הסתכל סביב במשרד, ראה את העובדים האחרים עובדים בשקט, שקועים במשימות שלהם, כאילו הכל רגיל. הוא הרגיש מנותק מהם, כאילו הוא חי בעולם אחר.

הוא החליט לנסות להתרכז בעבודה שלו, למרות הכל. אולי אם יצליח להתעלם מהכוחות המוזרים, הם ייעלמו. הוא התיישב מול שולחנו, לקח עט וניסה להתחיל לעבוד על דו"ח שהיה אמור להגיש.

אבל הוא לא הצליח להתרכז. המחשבות שלו הסתחררו, הוא לא הצליח לחשוב בצורה ישרה. הוא הרגיש כאילו משהו השתלט עליו.

הוא קם מהכיסא והחל להסתובב במשרד, עצבני וחסר מנוחה. הוא עבר ליד שולחנו של אחד מעמיתיו, ראה אותו מרוכז בעבודה שלו. הוא רצה לדבר איתו, לשתף אותו בחוויות המוזרות שלו, אבל הוא פחד. הוא פחד שהוא יחשוב שהוא משוגע.

הוא המשיך להסתובב במשרד, מרגיש יותר ויותר בודד ומבודד. הוא רצה לברוח, הוא רצה לחזור לחיים הנורמליים שלו, אבל הוא ידע שזה בלתי אפשרי.

## Beat 5: חשיפה כמעט

הבוס של אלון, מר לוי, קרא לו לפגישה במשרד שלו. אלון ידע שמשהו לא בסדר. מר לוי לא היה מרוצה מהביצועים שלו לאחרונה, והוא צפוי לקבל נזיפה.

אלון נכנס למשרד של מר לוי, התיישב מולו. מר לוי הסתכל עליו במבט קר ונוקב.

"אלון," הוא אמר בקול סמכותי. "אני מאוד מודאג מהביצועים שלך לאחרונה. הדו"חות שלך מלאים בטעויות, אתה מאחר לעבודה, ואתה לא מרוכז. מה קורה איתך?"

אלון ניסה להסביר, לגמגם משהו על קשיים אישיים, אבל מר לוי לא הקשיב. הוא המשיך לצעוק עליו, מאשים אוותו בחוסר אחריות וחוסר מקצועיות.

"אני נותן לך הזדמנות אחרונה," אמר מר לוי, קולו עולה. "אם לא תשפר את הביצועים שלך באופן מיידי, אני אצטרך לפטר אותך."

אלון הרגיש את הדם עולה לראשו. הוא היה מתוסכל מעצמו, מהכוחות המוזרים שלו, מהבוס הלא מתחשב שלו. הוא הרגיש גל של אנרגיה משתחרר ממנו, כאילו משהו עומד להתפוצץ.

לפתע, המנורה שמעל לראשו של מר לוי התפוצצה, הזכוכיות התנפצו והתפזרו על השולחן. מר לוי צעק בבהלה, מתכופף כדי להימנע מהזכוכיות הנופלות.

אלון עמד המום, לא מבין מה קרה. הוא לא עשה כלום, הוא רק הרגיש גל של כעס, והמנורה התפוצצה. האם זה יכול להיות שהוא גרם לזה?

מר לוי הסתכל על אלון בחשד. הוא לא אמר כלום, אבל המבט שלו אמר הכל. הוא חשד שמשהו לא בסדר עם אלון, שהוא מסתיר משהו.

"אתה בסדר, אלון?" שאל מר לוי, קולו רועד מעט.

"כן, כן," ענה אלון במהירות. "אני בסדר גמור. זה בטח סתם קצר חשמלי."

מר לוי לא השתכנע. הוא המשיך להסתכל על אלון בחשד, ואז הניד בראשו.

"טוב," אמר מר לוי. "תחזור לעבודה שלך, ואל תשכח מה שאמרתי לך. אני מצפה לשיפור מיידי."

אלון קם מהכיסא ועזב את המשרד של מר לוי, מרגיש חרדה עצומה. הוא ידע שהוא חייב לעשות משהו כדי להבין מה קורה לו. הוא לא יכול היה להמשיך לחיות ככה, הוא לא יכול היה להסתיר את הכוחות שלו לנצח.

הוא היה חייב לחפש עזרה. הוא היה חייב למצוא תשובות.

#

## Beat 1: חיפוש באינטרנט נואש (המשך לפרק הבא)

אלון חזר לשולחן שלו, התיישב מול המחשב המת, הרים ידיים. לא ידע מאיפה ימצא עכשיו מחשב אחר. הוא ויתר על הדו"ח וישב מול שולחן ריק. הוא הרגיש אבוד, מפוחד ובודד. כאילו הוא האיש היחיד בעולם שחווה דבר כזה. חסר אונים הציף את גופו.

אחרי כמה דקות של ייאוש טהור, אלון נזכר בסמארטפון שלו. הוא שלף אותו מהכיס, והחל לגגל באופן אובססיבי. הוא הקליד מילות מפתח כמו "כוחות על", "תופעות מוזרות", "שינויים בגוף בלתי מוסברים", ו"מה לעשות כשאתה מרגיש שאתה שובר דברים מבלי להתכוון".

הוא עבר על עשרות אתרים, פורומים ובלוגים שמציעים הסברים אזוטריים, תיאוריות קונספירציה מטורפות, ואבחנות רפואיות מפוקפקות. הוא קרא על חייזרים, על מוטציות גנטיות, על אנרגיות קוסמיות, ועל קללות עתיקות.

הוא כמעט ויתר. כמעט השתכנע שהוא אכן משוגע, או לפחות חולה במחלה נדירה ולא ידועה. אבל אז, הוא נתקל באתר אינטרנט שנראה מעט שונה, מעט יותר אמין. האתר היה שייך לאישה בשם נועה, חוקרת תופעות חריגות.

נועה הייתה דוקטור לפיזיקה, שנטשה את האקדמיה כדי לחקור תופעות שאף אחד אחר לא רצה להתעסק איתן. היא כתבה על אנרגיות לא מוכרות, על תיאוריות קוונטיות, ועל מקרים מוזרים של אנשים שחוו שינויים פיזיים בלתי מוסברים.

משהו באתר של נועה משך את אלון. הוא אהב את הגישה המדעית שלה, את הניסיון שלה להסביר את הבלתי מוסבר באמצעות היגיון ועובדות. הוא הרגיש שאולי היא תוכל לעזור לו.

## Beat 2: הודעה אנונימית (המשך לפרק הבא)

אלון בהה במסך הטלפון, מתלבט מה לעשות. האם ליצור קשר עם נועה? האם לחשוף את עצמו בפני מישהי זרה? הוא פחד. הוא פחד שהיא תחשוב שהוא משוגע, שהוא יסכן את עצמו.

אבל הוא לא יכול היה להמשיך לחיות ככה. הוא היה חייב לנסות.

הוא פתח את תיבת הדואר האלקטרוני שלו, יצר כתובת אימייל חדשה בשם בדוי, והחל לכתוב הודעה לנועה. הוא התלבט איך לנסח את ההודעה בצורה משכנעת, בלי להישמע הזוי או מטורף.

הוא מחק וכתב מחדש כמה פעמים, מנסה למצוא את המילים הנכונות. הוא רצה להסביר לנועה את מה שהוא חווה, אבל הוא פחד שלא תבין.

בסופו של דבר, הוא החליט לכתוב הודעה קצרה ועניינית. הוא תיאר בקצרה את הכוחות שלו, את התאונות המוזרות שקרו לו, ואת הפחד שלו. הוא ביקש ממנה עזרה, אבל הוא התנה את הפנייה שלו בכך שהיא לא תחשוף את זהותו האמיתית.

הוא סיים את ההודעה, קרא אותה שוב, ונשם עמוק. הוא לחץ על כפתור השליחה, וההודעה נשלחה.

הוא הרגיש הקלה זמנית, יחד עם חרדה עצומה. הוא לא ידע מה יקרה, האם נועה תענה לו, ואם כן, מה היא תגיד. הוא יכל רק לחכות.

## Beat 3: תגובה סקפטית (המשך לפרק הבא)

בצד השני של העיר, במעבדה קטנה ומבולגנת, נועה קראה את ההודעה של אלון. היא גלגלה את עיניה בספקנות. היא קיבלה עשרות כאלה כל יום, מאנשים שטענו שיש להם כוחות על, או שחוו תופעות מוזרות. בדרך כלל, היא פשוט מחקה את ההודעות האלה, מבלי אפילו לקרוא אותן עד הסוף.

היא בדקה את כתובת האימייל שממנה נשלחה ההודעה. היא ראתה שהיא חדשה וחסרת פרטים. היא גם ראתה שההודעה נשלחה משם בדוי. זה חיזק את הסקפטיות שלה.

"עוד משוגע," היא מלמלה לעצמה.

היא עמדה למחוק את ההודעה, אבל אז משכה את תשומת ליבה שורה אחת בהודעה, שבה אלון תיאר את התאונות המוזרות שקרו לו, כיצד חפצים נשברים או זזים סביבו. זה הזכיר לה את המחקר שלה על אנרגיות בלתי מוכרות, ואת התיאוריה שלה על כך שייתכן שיש אנשים מסוימים שמסוגלים לתעל אנרגיות אלה באופן לא מודע.

היא החליטה לא למחוק את ההודעה, לפחות בינתיים.

## Beat 4: פגישה מסתורית (המשך לפרק הבא)

נועה ענתה להודעה של אלון, אך הייתה זהירה מאוד. היא כתבה לו שהיא סקפטית, אבל שהיא מוכנה להיפגש איתו, בתנאי שהוא לא יחשוף את זהותו האמיתית. היא גם הציעה להיפגש במקום נידח, בשעת לילה מאוחרת.

אלון הסכים לתנאים שלה. הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להבין מה קורה לו. הוא היה חייב לנסות.

הם קבעו להיפגש בבית קפה קטן ומוזנח, בשולי העיר. זה היה מקום מושלם לפגישה מסתורית.

נועה הגיעה לפגישה מצוידת במכשיר הקלטה קטן ובמצלמה נסתרת. היא לא סמכה על אלון, והיא רצתה להבטיח שהיא תוכל להגן על עצמה במקרה שהוא יתגלה כמטורף או מסוכן.

אלון הגיע לפגישה לבוש בכובע ומעיל גדולים, שהסתירו את תווי פניו, משקפי שמש הסתירו את עיניו. גם הוא היה זהיר. הוא לא ידע מי זאת נועה, ומה המניעים שלה.

הם התיישבו אחד מול השני, שניהם ניסו לפענח את האדם שמולם. בית הקפה היה ריק למעטם. מלצר מבוגר ניגש אליהם באיטיות לקחת הזמנה, אך הם ביקשו רק מים. אווירה דחוסה של זהירות הדדית אפפה את המקום.

"אז אתה הטוען לכוחות יוצאי דופן?" שאלה נועה, שוברת את הדממה. קולה נשמע זהיר, חושד.

"אני לא יודע אם הייתי מכנה את זה ככה," ענה אלון, מצמיד את גבו למשענת הכיסא. "אני פשוט... דברים מוזרים קורים לי."

## Beat 5: הוכחה משכנעת (המשך לפרק הבא)

במהלך הפגישה, אלון סיפר לנועה על כל התאונות המוזרות שקרו לו מאז שהתעורר עם הכוחות שלו. הוא תיאר את השעון המעורר השבור, את ידית המקרר השבורה, את הנסיעה המסוכנת לעבודה, ואת המנורה שהתפוצצה במשרד של הבוס שלו.

נועה הקשיבה לו בקשב רב, רושמת הערות בפנקס קטן. היא שאלה שאלות מפורטות, מנסה להבין את מהות הכוחות שלו. לבסוף, שאלה שאלה מכרעת: "האם אתה יכול להוכיח לי את זה?"

אלון היסס. הוא לא רצה להדגים את הכוחות שלו בפומבי, הוא פחד למשוך תשומת לב. אך הוא ידע שאם הוא רוצה שנועה תאמין לו, הוא חייב להציג לה הוכחה.

"אוקי," אמר אלון לבסוף. "אני אנסה."

הוא הסתכל סביב בית הקפה, מחפש משהו שהוא יכול להשתמש בו כדי להדגים את הכוחות שלו. הוא ראה כפית קטנה מונחת על השולחן.

"אני אשתמש בכפית הזאת," הוא אמר לנועה.

הוא הסתכל על הכפית, ריכז את מחשבותיו, וניסה להרגיש את האנרגיה שמבעבעת בתוכו. הוא הרגיש חום קל בגופו, וזרם מוזר של כוח זורם דרך גפיו.

לאט לאט, הכפית החלה להתכופף. תחילה מעט, ואז יותר ויותר. תוך שניות ספורות, הכפית התעקמה לחלוטין הוא עטה צורה של קשת מעוותת.

נועה בהתה בכפית המעוקמת בהלם. היא לא האמינה למה שהיא רואה. "עכשיו את מאמינה לי?" שאל אלון. ##