# פרק 4: דייויד סטרן
הקול של מנהל המתקן עדיין הדהד באוזניו של דייויד סטרן כשהוא סיים את השיחה המוצפנת. הוא השיב את הטלפון הלוויני למשטח העץ הכהה שליד המושב, נשען לאחור בכורסת העור הקוניאק, והביט בחלון המטוס. שמיים שחורים. לא היה שם כלום מלבד חושך וכמה כוכבים רחוקים שנראו כמו נקודות זעירות של אור.
הוא הרים את המסמכים שעבר עליהם לפני השיחה - תחזיות פיננסיות של פרויקט האנרגיה של אבי כ"ץ אהרון. המספרים נראו טוב. טוב מדי, אולי, אבל זה לא הטריד אותו. אם כ"ץ אהרון בנה את התחזיות שלו על נתונים מדויקים, אז הפוטנציאל היה אדיר. ואם הוא לא - סטרן היה מוצא את זה מהר מאוד.
הוא סימן הערה בשוליים של עמוד שלוש: "לבדוק תשתיות קיימות באזור החריץ. האם יש דרך להתחבר לרשת החשמל הארצית?" זה היה שאלה בסיסית, אבל חיונית. אין טעם להפיק אנרגיה אם אי אפשר להעביר אותה לשום מקום.
המטוס טס ביציבות. גולפסטרים G650 - אחד מהמטוסים הפרטיים הכי מתקדמים שאפשר לקנות. סטרן לא היה מהסוג שמשקיע בדברים מיותרים, אבל המטוס הזה היה כלי עבודה. הוא עף המון, והזמן באוויר היה זמן שאפשר לנצל. לא כמו בטיסות מסחריות, שם צריך להתמודד עם אנשים, רעש, והמתנות.
הטלפון הלוויני צלצל שוב. הוא הרים אותו והסתכל על המסך - מספר לא מוכר, אבל הקידומת הייתה מוכרת. זה היה מרכז הבקרה של ג'נסיס-פריימארי.
"כן," הוא אמר.
"מר סטרן, זה אלון מרכז הבקרה." הקול בצד השני היה מתוח. "יש לנו בעיה רצינית במתקן. אובסידיאן-3 פרץ מחדר ההדגרה."
סטרן לא השתנה בפנים. הוא המשיך להסתכל במסמכים. "פרוטוקול כימרה הופעל?"
"כן. אבל היצור לא מגיב לגז העצבים. הוא תקף את צוות האבטחה. יש פצוע אחד בינוני עד קשה."
"מצב הדגימה?"
"יציב. הוא עדיין במסדרונות הפנימיים. ד"ר צדק רצון ביקשה אישור להפעלת פרוטוקול ארץ חרוכה."
סטרן חשב לרגע. פרוטוקול ארץ חרוכה - זה היה קוד להרס מלא של המתקן. מטען נפץ שמותקן מתחת לכל אחד ממתחמי ההדגרה, מתוכנן להרוס הכול במקרה שדגימה תברח. זה היה צעד קיצוני, אבל זה גם היה הכרחי אם מישהו באמת חושב שהדגימה עלולה לברוח החוצה.
"אל תאשר את הפרוטוקול," הוא אמר. הקול שלו היה שקט אבל נחרץ. "תשמור על הדגימה בחיים בכל מחיר. הנתונים מהפריצה הזאת חשובים למחקר. אני רוצה לדעת איך הוא עשה את זה, למה הגז לא עבד, ומה השתבש בתחזיות של הבינה המלאכותית."
"זה מסוכן, מר סטרן. אם היצור יגיע למסדרונות החיצוניים -"
"אתה חושב שאני לא יודע שזה מסוכן?" סטרן קטע אותו. "אני משלם לך כדי לנהל את המתקן, לא כדי לפחד. תשתמש בכל האמצעים שצריך כדי להכיל את הדגימה, אבל אל תהרוס אותה. זה ברור?"
"כן, מר סטרן."
"עדכן אותי כל חצי שעה. אני רוצה לדעת מה קורה שם."
הוא ניתק את השיחה. זה היה מעצבן. הפרויקט של הדרקונים היה אמור להיות בשליטה מלאה. הם השקיעו מיליונים בפיתוח המודלים של הבינה המלאכותית, בציוד הגנטי, במתקן עצמו. והעכשיו - דגימה אחת שהייתה אמורה להישאר רדומה החליטה לפרוץ.
אבל זה גם היה מעניין. אם הדגימה הצליחה להתנגד לגז עצבים שתוכנן במיוחד בשבילה, זה אומר שמשהו בגנטיקה שלה השתנה. אולי התהליך של הבינה המלאכותית יצר משהו שהם לא צפו. ואם זה נכון, אז יש פה פוטנציאל למשהו גדול יותר.
הוא סימן עוד הערה בשוליים של המסמך: "לבדוק אפשרות שיתוף נתונים בין פרויקט כימרה לפרויקט טוקיו. האם יש קשר בין המוטציות?"
המטוס המשיך לטוס. סטרן שתה לגימה מהקפה שהכין לו הדייל לפני כמה דקות. זה היה קפה טוב - בלנד מיוחד שהוא הזמין מקולומביה. לא משהו יוקרתי או מפואר, פשוט קפה שהיה בדיוק כמו שהוא אוהב. חזק, מר, ובלי תוספות.
הטלפון צלצל שוב. הפעם זה היה מספר אחר - מוכר, אבל לא מהחברה. זה היה אחד מאנשי המודיעין הפרטיים שהוא שכר. הוא ענה.
"דייויד, זה נדב." הקול של נדב הרצוג היה יבש. הוא תמיד דיבר ככה - בלי רגשות, בלי מיותר. "יש עדכון על החריץ."
"דבר."
"הממשלה הזיזה צוותים נוספים לאזור. ספרתי לפחות שלוש יחידות שונות - אחת צבאית, אחת מדעית, ואחת שלא זיהינו. יש גם תנועה של גורמים פרטיים. עבדאללה עדיין שם עם הצוות שלו, מתחזה לסקר גיאולוגי. ד"ר לאה כהן הירושלמי ניסתה לגרש אותו, אבל עדיין לא קיבלה אישור רשמי."
"מה עם כ"ץ אהרון?"
"הוא מנסה לתאם פגישה עם עבדאללה. נראה שהוא רוצה ליצור שיתוף פעולה במקום עימות. חכם מצידו."
סטרן חשב על זה. אם כ"ץ אהרון מנסה לשתף פעולה עם עבדאללה, זה אומר שהוא מבין שאי אפשר פשוט להדוף את הגורמים הפרטיים. טוב. זה אומר שיש פה מקום למשא ומתן. ואם יש משא ומתן, אז יש מקום להשקעה.
"תמשיך לעקוב," הוא אמר לנדב. "אני רוצה לדעת על כל תנועה משמעותית. ואם מישהו מנסה להיכנס לחריץ - אני רוצה לדעת מי, מתי, ולמה."
"מובן."
הוא ניתק. הטלפון הונח שוב על המשטח, והוא פתח את הפנקס האישי שלו - מחברת עור קטנה שהוא תמיד נשא איתו. זה לא היה משהו דיגיטלי. הוא לא סמך על טכנולוגיה בשביל דברים חשובים. נייר וקולמוס - זה מה שעבד.
הוא רשם: "חריץ - פוטנציאל אנרגטי בלתי מוגבל. צורך בגישה ישירה. לבדוק אפשרות מימון משותף עם כ"ץ."
זה היה פשוט. אם החריץ באמת מוביל למקור אנרגיה כמו שהדיווחים טוענים, אז מי שישלוט בו ישלוט במשהו שיכול לשנות את כל תעשיית האנרגיה. וסטרן לא התכוון לפספס את זה.
הוא הרים את הטלפון שוב וחייג למספר של אבי כ"ץ אהרון. זה לקח כמה צלצולים עד שכ"ץ ענה.
"כן?" הקול של כ"ץ נשמע עייף. כנראה יום ארוך.
"אבי, זה דייויד סטרן. אנחנו דיברנו לפני כמה ימים על פרויקט האנרגיה שלך."
"דייויד, כן, אני זוכר." כ"ץ נשמע קצת יותר ער עכשיו. כנראה הפתעה טובה. "לא ציפיתי לשמוע ממך כל כך מהר."
"עברתי על המסמכים שלך," סטרן אמר. הוא הסתכל בניירות שמולו. "המספרים נראים טוב. אבל יש לי כמה שאלות לפני שאני מחליט אם להיכנס לעסקה."
"בטח. תשאל."
"היקף הייצור הצפוי - איך הגעת למספרים האלה? מה הבסיס?"
כ"ץ לקח רגע לפני שענה. "הבסיס הוא המדידות שעשינו עד עכשיו. הצוות של ד"ר כהן הירושלמי ביצע סדרה של בדיקות קרינה וטמפרטורה. התוצאות מראות פוטנציאל אנרגטי שהוא פי כמה מכל מה שראינו עד היום. אם נצליח לרתום את זה - אפילו רק עשרה אחוז מהפוטנציאל - זה יהיה מספיק כדי לספק חשמל למדינה שלמה."
"ואיך בדיוק אתה מתכנן לרתום את זה? יש לך טכנולוגיה?"
"יש לנו כמה רעיונות," כ"ץ אמר. הוא נשמע זהיר. "אבל זה עדיין בשלבים מוקדמים. אנחנו צריכים מימון כדי לפתח את הציוד הדרוש."
"מי השותפים הנוכחיים?"
"יש כמה משקיעים פרטיים, ויש גם עניין מהממשלה. אבל עדיין לא סגרנו שום דבר סופי."
סטרן הבין. כ"ץ עדיין בשלב של איסוף כסף, עדיין לא התחיל את העבודה האמיתית. זה היה טוב. זה אומר שעדיין אפשר להיכנס בתנאים טובים.
"יש לך תחזיות רווח?" הוא שאל.
"כן. אני יכול לשלוח לך את הקובץ עכשיו אם אתה רוצה."
"תשלח. ועוד משהו - האתגרים הביטחוניים באזור. איך אתה מתכוון להתמודד עם זה?"
כ"ץ היסס. "זה מסובך. יש גורמים שונים שמנסים לקבל גישה לחריץ. אבל אני חושב שאפשר לפתור את זה דרך משא ומתן. אני בתהליך של ארגון פגישה עם אחד הגורמים הפרטיים, ואני מקווה שנוכל להגיע להסכם."
"טוב," סטרן אמר. זה היה בדיוק מה שהוא רצה לשמוע. "אני חושב שאנחנו צריכים להיפגש פנים אל פנים. אתה פנוי בשבוע הבא?"
"כן, אני יכול לסדר את זה."
"מצוין. אני אהיה במזרח התיכון בעוד כמה ימים. נקבע משהו."
הוא סיים את השיחה והניח את הטלפון. התחזיות של כ"ץ אהרון נשלחו כבר למייל שלו. הוא פתח את המחשב הנייד, בדק את הקובץ, והתחיל לעבור על המספרים. זה היה מרשים. אפילו אם חצי מהתחזיות האלה יתממשו, זה יהיה השקעה שמניבה רווח עצום.
אבל היה שם משהו שהטריד אותו. האתגרים הביטחוניים לא היו רק עניין של גורמים פרטיים שרוצים גישה. היה שם גם סיכון אמיתי מטרור. אם קבוצות קיצוניות יגלו על החריץ, הן ינסו לנצל אותו. ואם יש שם באמת גישה למקור אנרגיה כזה, אז הסכנה הייתה אמיתית.
הוא סגר את המחשב והרים את המבט לחלון. השמיים עדיין היו חשוכים. המטוס טס מעל האוקיינוס, כנראה איפשהו מעל האטלנטי. עוד כמה שעות והם יגיעו ליעד.
צעדים נשמעו מאחוריו. מישהו התקרב מהמחלקה האחורית של המטוס. סטרן הסתובב וראה את ד"ר מיכאל לודוויג האס, המדען הראשי של ג'נסיס-פריימארי. לודוויג האס היה איש גבוה ורזה, עם משקפיים עבים ושיער אפור שהתחיל להידלל. הוא נשא תיק עור עבה שנראה כבד.
"מיכאל," סטרן אמר. "התעוררת."
"לא ישנתי הרבה," לודוויג האס אמר. הוא התיישב בכורסה מולו. "יש לי הרבה מחשבות."
"על טוקיו?"
"בין היתר. אבל גם על המשבר במתקן. שמעתי על אובסידיאן-3."
סטרן הנהן. "הוא פרץ. יש פצוע אחד. ביקשתי מהם לא להשתמש בפרוטוקול ארץ חרוכה."
לודוויג האס הרים גבה. "למה? זה מסוכן להשאיר אותו בחיים."
"כי אני רוצה לדעת מה השתבש. אם הדגימה הצליחה להתנגד לגז העצבים, זה אומר שמשהו בגנטיקה שלה שונה ממה שחזינו. ואני רוצה להבין מה."
לודוויג האס חשב על זה לרגע. "אתה צודק. הנתונים מהפריצה יכולים להיות חשובים. אבל אני לא בטוח שנוכל לשלוט בו אם הוא ימשיך להשתולל."
"זה הסיכון," סטרן הסכים. "אבל אני חושב שזה שווה את זה."
לודוויג האס פתח את התיק העבה והוציא ממנו ערמה של תרשימים גנטיים. "דיברתי עם הצוות שעובד על פרויקט טוקיו. יש להם כמה תוצאות מעניינות."
סטרן התכופף קדימה. "תראה לי."
לודוויג האס פרש את התרשימים על השולחן. זה היו רצפי DNA, מסומנים באדום בכמה מקומות. "אלה הרצפים שמצאנו באוכלוסייה בטוקיו. יש כאן מוטציות שלא ראינו בשום מקום אחר."
"איזה סוג של מוטציות?"
"קשה להגיד בדיוק. חלק מהרצפים האלה קשורים למערכת העצבים. חלק קשורים לחילוף החומרים. יש גם כמה רצפים שלא הצלחנו לפענח עד הסוף."
סטרן בחן את התרשימים. הוא לא היה מדען, אבל הוא הבין מספיק כדי לראות שיש פה משהו חריג. "אתה חושב שזה קשור לכימיקלים החדשים שהוכנסו לשוק?"
"כנראה," לודוויג האס אמר. "הכימיקלים האלה תוכננו להשפיע על גנטיקה משופרת, אבל נראה שהם גם יוצרים תופעות לוואי. חלק מהמוטציות האלה הן ספונטניות. חלק הן תוצאה של חשיפה ממושכת."
"ואיך זה קשור לפרויקט טוקיו?"
לודוויג האס הצביע על אחד הרצפים המסומנים באדום. "הרצף הזה מופיע רק באנשים שנחשפו לכימיקל ספציפי. אנחנו חושבים שאם נצליח להשיג דגימות חיות מהאוכלוסייה בטוקיו, נוכל להבין איך המוטציות האלה עובדות. ואז נוכל לשלב את הידע הזה בפרויקט הדרקונים."
"אז המוטציות שאתם מחפשים לא מופיעות באוכלוסייה הרגילה?"
"נכון. הן מופיעות רק באנשים שנחשפו לסוג מסוים של כימיקל. והכימיקל הזה זמין רק באזורים מסוימים."
סטרן הבין לאן זה מוביל. "טוקיו היא אחד האזורים האלה."
"בדיוק."
"ומה התוכנית? איך אנחנו משיגים את הדגימות?"
לודוויג האס הוציא עוד מסמך מהתיק. "יש לנו אנשי קשר בטוקיו. הם יכולים לסדר לנו גישה לכמה אנשים שמתאימים לפרופיל. אנחנו נקח דגימות דם, ואולי גם דגימות רקמה אם יהיה צורך."
"זה חוקי?"
לודוויג האס חייך חיוך דק. "זה באזור אפור. אבל אם נעשה את זה נכון, אף אחד לא ידע."
סטרן חשב על זה. הסיכון היה קיים, אבל הפוטנציאל היה עצום. אם הם יצליחו להבין איך המוטציות האלה עובדות, זה יכול לשנות את כל הפרויקט של הדרקונים. במקום לפתח יצורים שמבוססים רק על נתונים עתיקים, הם יוכלו לשלב ידע מודרני על גנטיקה אנושית. זה יהפוך את הדרקונים למשהו הרבה יותר מתוחכם.
"כמה זמן יש לנו בטוקיו?" הוא שאל.
"ארבעים ושמונה שעות. אחרי זה, האנשים שלנו לא יכולים להבטיח את הביטחון."
"זה מספיק?"
"אם נעבוד מהר - כן."
סטרן הנהן. "טוב. תכין את הציוד. אנחנו נוחתים בעוד 11 שעות ויש לנו חלון של 48 שעות בלבד." הוא שב להסתכל מהחלון לשמיים החשוכים.
---
"המכשול שבדרך הופך לדרך. המעצור לפעולה, הוא הדוחף אותה קדימה." - מרקוס אורליוס
Comments (0)
No comments yet. Be the first to share your thoughts!