# פרק 2: שדה המחלוקת עבדאללה הגיע למקום בשלוש וחצי לפנות בוקר. השמיים עדיין היו שחורים, מלאי כוכבים שנראו חדים יותר מאשר בעיר. הוא העדיף את זה ככה - לעבוד בלילה, לפני שמישהו אחר מגיע. היתרון של הפתעה היה חשוב. שני הג'יפים עצרו במרחק של מאתיים מטר מהחריץ. המהנדס ירד ראשון, לקח את תיק הציוד ופתח אותו על מכסה המנוע. הכימאי ומומחה הנשק יצאו אחריו, מותחים את הגפיים אחרי שעות של נסיעה. "כמה זמן יש לנו לפני שמישהו מגיע?" שאל המהנדס. "אולי שלוש שעות," עבדאללה ענה. "הממשלה תשלח צוות בבוקר. אנחנו צריכים להקים מערך שנראה רשמי ומקצועי עד אז." הוא הוציא מהג'יפ השני ארבעה שלטים גדולים עם לוגו של חברת סקר גיאולוגי. השם על השלט היה אמיתי - החברה קיימת ורשומה כדין. מה שלא היה אמיתי זה שהחברה בכלל לא התקשרה איתם לעבודה פה. אבל מי יבדוק את זה בשעות הבוקר המוקדמות? הם התחילו להקים את השלטים סביב האזור, יוצרים מעין גבול בין החריץ לשטח הפתוח. המהנדס הוציא מכשיר GPS ותחם את המיקום המדויק של החריץ, סימן את הקואורדינטות במפה דיגיטלית. "מה אתה רוצה שנעשה עם החפירה?" שאל הכימאי. "לא חפירה," עבדאללה הבהיר. "אנחנו כאן לסקור, לא לחפור. תניחו ציוד מדידה לאורך החריץ. תתעדו הכול - עומק, רחב, קרינה, טמפרטורה. אני רוצה שזה ייראה כמו עבודה מקצועית לגיטימית." הם התחילו לעבוד. הכימאי הוציא מכשירי מדידה מהארגזים והתחיל להציב אותם במרווחים של עשרה מטרים לאורך החריץ. המהנדס פרש כבל מדידה מיוחד שיכול להוריד מצלמות קטנות לתוך העומק. מומחה הנשק עמד בצד, בודק את הסביבה באמצעות משקפת ראיית לילה. "יש פה מישהו," הוא אמר פתאום. עבדאללה התקרב. "איפה?" "שלוש מאות מטר צפונה. שני אנשים, אולי שלושה. לא זז, פשוט עומדים." עבדאללה לקח את המשקפת. הוא ראה את הצללים - שתי דמויות שעמדו ליד ג'יפ ישן. אחת מהן נראתה מוכרת. הוא הגדיל ונשם עמוק. זה היה ג'מאל. "זה הקבוצה שדיווחה לנו," הוא אמר. "הם כנראה חזרו כדי לבדוק מה קורה." "אתה רוצה שנתמודד איתם?" "לא. תן להם להסתכל. הם לא יפריעו." הוא חזר לעבודה. המחשבה על ג'מאל לא הפריעה לו. האיש עשה את שלו כשדיווח על החריץ, אבל עכשיו זה היה מחוץ לשליטתו. העולם הזה פועל ככה - מי שמגיע ראשון עם המשאבים הנכונים לוקח את השטח. עד השעה שש בבוקר, האזור סביב החריץ נראה כמו אתר עבודה רשמי. השלטים היו מוצבים בכל הפינות, הציוד פרוש לאורך החריץ, והכימאי כבר התחיל לאסוף דגימות אדמה מהשפה. עבדאללה הזמין עוד שני אנשים שהגיעו בג'יפ שלישי - פועלים שהתלבשו בבגדי עבודה מקצועיים עם הלוגו של החברה. הוא נתן להם הוראות פשוטות: להסתובב באזור, לנהל שיחות שנראות טכניות, ולא לתת למישהו להתקרב לחריץ בלי אישור. השמש התחילה לעלות, והאור הראשון האיר את הסלעים והחול. עבדאללה ישב על אבן גדולה, שותה קפה מתרמוס שהביא איתו. המהנדס ניגש אליו עם דו"ח ראשוני. "התוצאות הראשוניות מראות שהחריץ יורד לפחות מאתיים מטר," הוא אמר. "אבל המצלמות לא הגיעו לתחתית. הכבל נתקע במשהו בעומק של מאה ושמונים." "מה זה אומר?" "או שיש שם משהו שחוסם את המעבר, או שהחריץ מתעקל לכיוון אחר. צריך ציוד יותר מתקדם כדי לבדוק." עבדאללה הנהן. זה היה צפוי. הם לא באמת היו כאן כדי לסקור, אלא כדי להחזיק את השטח עד שמישהו אחר יגיע עם אמצעים יותר רציניים. אבל בינתיים, ההצגה הייתה משכנעת. בשבע וארבעים בבוקר, הם ראו את השיירה מתקרבת. שתי מכוניות שטח לבנות עם סמל הממשלה על הדלתות. הן עצרו במרחק של חמישים מטר מהשלטים. מהמכונית הראשונה ירדה אישה קטנת קומה עם שיער קצר ומשקפיים. היא הסתכלה סביב, ציוד הסקר, הפועלים, והשלטים. הפנים שלה לא הראו הפתעה, רק עצבנות. "זאת ד"ר כהן," לחש המהנדס. "ראיתי את התמונה שלה במסמכים שהעברת." עבדאללה קם ממקומו. הוא החליק את הידיים לכיסים והתחיל ללכת לקראתה באיטיות. לא היה צורך למהר. הוא רצה שהיא תראה שהוא לא מודאג. לאה כהן הירושלמי התקרבה עם שלושה אנשים נוספים - שניים מהם נראו כמו טכנאים, והשלישי היה צעיר עם מצלמה. היא עצרה במרחק של שלושה מטרים מעבדאללה והסתכלה עליו ישירות. "מי אתה?" היא שאלה בעברית. עבדאללה חייך. הוא ענה באנגלית. "אני מייצג חברת סקר גיאולוגי בינלאומית שמבצעת מחקר באזור." "איזו חברה?" הוא הוציא תעודת זהות עם לוגו החברה ושם בדוי. היא לקחה את התעודה, בדקה אותה לרגע, והחזירה לו. "אין לכם היתר לעבוד פה," היא אמרה. "זה שטח שהוכרז כאזור מיוחד על ידי הממשלה אתמול בלילה." "לא קיבלנו שום הודעה רשמית," עבדאללה ענה. "יש לנו היתר מקורי שניתן לפני שבועיים לסקר גיאולוגי באזור הזה. אם הממשלה שלכם שינתה את הסטטוס, אנחנו נשמח לראות מסמך רשמי." לאה נשמה עמוק. היא הסתכלה על הפועלים, על הציוד, על השלטים. הכול נראה לגיטימי מדי כדי להיות מזויף. אבל היא הבינה שמשהו פה לא היה תקין. "תמתין רגע," היא אמרה. היא חזרה למכונית והוציאה את הנייד. עבדאללה עמד והמתין. הוא ראה אותה מדברת בטלפון, מסבירה משהו בידיים נרגשות. אחרי כמה דקות היא חזרה. "דיברתי עם משרד ראש הממשלה," היא אמרה. "הם בודקים את ההיתר שלכם עכשיו. עד אז, אתם צריכים להפסיק כל פעילות." "אנחנו לא עושים כלום מזיק," עבדאללה ענה. "רק מדידות סטנדרטיות. אני בטוח שאפשר להמשיך בעבודה עד שההבהרות מגיעות." "לא." היא הייתה נחושה. "אתם עוצרים עכשיו." עבדאללה הסתכל עליה לרגע ארוך. הוא יכול היה להתווכח, אבל זה לא היה משנה. המטרה הושגה - השטח היה תפוס, והממשלה לא תוכל פשוט לזרוק אותם מבלי להתמודד עם סיבוכים משפטיים. "בסדר," הוא אמר. "נעצור את המדידות. אבל אנחנו לא עוזבים את השטח עד שיש החלטה רשמית." לאה הסתכלה על הפועלים שעדיין עמדו סביב החריץ. היא הבינה שהיא לא יכולה לאלץ אותם לעזוב פיזית. זה יצריך שוטרים או צבא, ובינתיים לא היה לה סמכות כזאת. "אני נשארת פה," היא אמרה. "ולא מתרחקת מהחריץ עד שמגיעה הבהרה." "אין בעיה," עבדאללה ענה. "יש מקום לכולם." היא חזרה לצוות שלה ונתנה הוראות להקים עמדת תצפית במרחק של שלושים מטר מהחריץ. הם הוציאו כיסאות, שולחן קטן, וציוד מדידה נוסף. אחד הטכנאים התחיל להקים מצלמה על חצובה, מכוונת אותה לכיוון החריץ ולכיוון הפועלים. עבדאללה הבחין במצלמה וחייך. הם מתעדים. זה אפילו עבד לטובתו - יהיה להם הוכחה שהם היו כאן ראשונים, שהקימו אתר עבודה לגיטימי. השעה הייתה כבר תשע בבוקר. החום התחיל לעלות, והשמש צרבה את הסלעים. לאה ישבה על אחד הכיסאות, מנסה להבין איך המצב הזה קרה. מישהו הצליח לארגן צוות שלם, ציוד, ולהגיע לפני הממשלה. זה לא היה מקרי. היא התקשרה שוב למשרד ראש הממשלה ודרשה לדבר עם מישהו בדרג גבוה יותר. לקח עשר דקות עד שהעבירו אותה למזכירת סגן שר האנרגיה. "ד"ר כהן," המזכירת אמרה. "קיבלנו את הדיווח שלך. סגן השר עובד על הנושא ויחזור אליך בהקדם." "אני צריכה תשובות עכשיו," לאה אמרה. "יש פה אנשים שטוענים שיש להם היתר לעבוד בשטח. אני לא יכולה לאשר או לדחות את הטענה הזאת בלי מידע." "אנחנו בודקים. תישארי שם ואל תתעמתי איתם." "אני כבר נשארת. אבל אני צריכה לדעת מה המצב המשפטי." "בהקדם," המזכירת אמרה וניתקה. לאה הורידה את הנייד והסתכלה על החריץ. משם, מהעומק, עלה אותו חום מוזר שהרגישה אתמול. הציוד שלה עדיין הראה קריאות לא הגיוניות - קור במקום חום, קרינה שלא מופיעה בשום מאגר. מה שהיה שם למטה לא היה רק תופעה גיאולוגית. זה היה משהו אחר לגמרי. --- אבי כ"ץ אהרון קיבל את הדיווח בשמונה וחצי בבוקר. הוא ישב במשרדו בתל אביב, קורא דוא"ל על מצב החריץ. החברה הפרטית כבר שם, הצוות הממשלתי מנסה להתמודד איתם, ויש מתיחות משפטית שעלולה להסתבך. הוא חשב על זה כמה דקות. המצב הזה יכול היה להפוך לבעיה, אבל הוא גם יכול היה להפוך להזדמנות. אם החברה הפרטית באמת מייצגת גורם זר עם אינטרסים משלה, אולי אפשר למנף את זה. להציע עסקה שתיתן לכולם משהו. הוא פתח את האפליקציה המוצפנת והחל לכתוב הודעה לאחד המשקיעים שהראה עניין אתמול. איש עסקים מאירופה עם קשרים למזרח התיכון. הוא הסביר את המצב - חברה פרטית שטוענת לזכויות בשטח, ממשלה שרוצה לקחת שליטה, ואזור אפור משפטי שאפשר לנצל. התשובה הגיעה תוך חמש דקות. המשקיע היה מעוניין. הוא שאל אם אבי יכול לארגן פגישה עם נציג החברה הפרטית. אבי חשב. הוא לא מכיר את עבדאללה באופן אישי, אבל הוא מכיר מישהו שכן. אחד האנשים שעבדו איתו בעבר כמתווך בעסקאות מסוג זה. הוא התקשר אליו. "צריך קשר לאדם שמנהל את האתר ליד החריץ הזה," הוא אמר. "יש לך משהו?" המתווך אמר שהוא יבדוק ויחזור תוך שעה. אבי המתין. בינתיים הוא התחיל לעבוד על מסמך משפטי שיכול לתת לגיטימציה לשיתוף פעולה בין החברה הפרטית לממשלה. זה לא היה משהו רשמי, אבל זה יכול היה לשמש כבסיס למשא ומתן. בעשר וחצי המתווך התקשר חזרה. "יש לי את הקשר. הוא אמר שהוא מוכן להיפגש איתך הערב, במקום נייטרלי." "איפה?" "בית קפה בעיר הסמוכה לשטח. מקום ציבורי, לא מעורר חשד." "טוב. אני אגיע." אבי סגר את הטלפון וחזר למחשב. הוא התחיל לכתוב רשימה של הצעות שהוא יכול להעלות בפגישה. גישה לחריץ, שיתוף במידע, הכרה משפטית, אפשרות לפיתוח משותף. הכול תלוי במה שעבדאללה באמת רוצה, אבל אבי היה בטוח שהוא יכול למצוא נקודת פשרה. בשתיים אחר הצהריים, הוא יצא מהמשרד ונסע דרומה. הנסיעה לקחה שלוש שעות, והוא הגיע לעיר הסמוכה בחמש בערב. בית הקפה היה במרכז, מקום קטן עם כמה שולחנות בפנים ועוד כמה בחוץ. אבי בחר שולחן בפינה, הזמין קפה והמתין. עבדאללה הגיע בשש. הוא היה לבוש בפשטות, ג'ינס וחולצה, שום דבר שמושך תשומת לב. הוא ישב מול אבי בלי להזמין משהו. "אתה סגן השר," הוא אמר. זה לא הייתה שאלה. "כן. ואתה מייצג את החברה שעובדת ליד החריץ." "נכון." הם הסתכלו אחד על השני לרגע. אבי הבין שהאיש הזה לא הגיע לשחק משחקים. הוא רצה לדעת מה מוצעים לו ולהחליט מהר. "יש לך בעיה," אבי אמר. "הממשלה לא תיתן לך להישאר שם הרבה זמן. ההיתר שיש לך, אפילו אם הוא לגיטימי, לא יחזיק מעמד אם הממשלה תחליט לקחת שליטה. אבל אני יכול לעזור." "איך?" "אני יכול לארגן הכרה רשמית בנוכחות שלך שם. לא כפולש, אלא כשותף. הממשלה תיתן לך גישה למחקר, ותוכל לאסוף מידע, בתנאי שאתה משתף הכול איתנו." עבדאללה הרים גבה. "למה זה טוב לממשלה?" "כי אם נתנהל מלחמה משפטית, זה ייקח חודשים. ובינתיים, יגיעו עוד אנשים. עוד קבוצות. החריץ יהפוך לזירת קרב. אם נסדיר את זה מראש, כולם מרוויחים." "ומה אתה מרווח?" אבי לא התחמק. "יש משקיעים שרוצים גישה למידע. אני מתווך בין כולם. זה הכול." עבדאללה חשב. זה לא היה עסקה רעה. הוא לא תכנן להישאר שם הרבה זמן בכל מקרה. המטרה שלו הייתה לאסוף מידע ראשוני ולהעביר אותו הלאה. אם הממשלה תיתן לו להישאר באופן רשמי, זה יקל על העבודה. "אני צריך לדבר עם האנשים שאני עובד איתם," הוא אמר. "אבל בעיקרון, אני פתוח לשיתוף פעולה." "טוב." אבי הוציא מסמך מהתיק. "זה טיוטה של הסכם שיתוף. תקרא, תעביר לעורך דין שלך, ונדבר מחר." עבדאללה לקח את המסמך ודפדף בו במהירות. זה נראה סטנדרטי - תנאים משפטיים, התחייבויות הדדיות, אבל שום דבר שמגביל אותו יותר מדי. "אדבר איתך מחר," הוא אמר וקם. הם לא לחצו ידיים. פשוט הלכו כל אחד לכיוון שלו. --- ג'מאל עמד ליד הג'יפ ועישן סיגריה אחרי סיגריה. הוא לא ישן כל הלילה. אחרי שראה את עבדאללה והצוות שלו מגיעים, הוא החליט להישאר ולעקוב מהצד. משהו לא הסתדר לו עם המצב הזה. הם דיווחו על החריץ, והמידע הגיע לעבדאללה. אבל עכשיו, כשהאיש עצמו פה, זה נראה כאילו הם איבדו כל שליטה. חאלד ישב מאחור, מנסה לישון. סלים הלך לבדוק אם יש קליטה במרחק קצר יותר מהחריץ. רק עומר עמד ליד ג'מאל והסתכל על האתר שהוקם שם. "אתה חושב שהם יתנו לנו להיכנס?" עומר שאל. "לא," ג'מאל ענה. "הם לא צריכים אותנו. קיבלו את המידע וזהו." "אז מה אנחנו עושים?" ג'מאל זרק את הסיגריה. "אני לא יודע. אבל אני לא יכול פשוט לעזוב. משהו קרה ליוסף שם למטה. אני צריך לדעת מה." יוסף. הנער נעלם אתמול בלילה. הם השאירו אותו במקום בטוח, בבית של חבר בעיר הקרובה. אבל כשחזרו הבוקר, הוא לא היה שם. איש הבית אמר שיוסף יצא באמצע הלילה בלי להגיד למאן לאן. ג'מאל היה בטוח שהוא חזר לחריץ. משהו במקום הזה משך אותו, כמו מגנט. הדרך שהוא דיבר אתמול, העיניים המזוגגות, החום שעלה מהגוף - זה לא היה טבעי. "אני הולך לבדוק," ג'מאל אמר. "לאן?" "לחריץ. אולי הוא שם." עומר הסתכל על המרחק. "זה מסוכן. יש שם פועלים, והממשלה. הם לא יתנו לך להתקרב." "אני לא מתכוון להגיע דרך הכניסה הרשמית. אני אעקוף אותם." חאלד התעורר מהרעש והצטרף אליהם. "מה קורה?" "ג'מאל הולך לחפש את יוסף," עומר אמר. חאלד הנהן. "אני בא איתך." "לא. אתה נשאר פה עם עומר. אם אני לא חוזר תוך שעתיים, תתקשרו למישהו." "למי?" "לא יודע. תמצאו מישהו." ג'מאל לקח בקבוק מים וסכין קטנה ששמר בתיק. הוא התחיל ללכת לכיוון החריץ, אבל במעגל רחב שיעקוף את השלטים והפועלים. השטח היה סלעי ומלא סדקים קטנים, אבל הוא הכיר אותו מאתמול. לקח לו עשרים דקות להגיע לנקודה שממנה הוא יכול לראות את החריץ מהצד, מבלי להיראות. הוא התכופף מאחורי סלע גדול והביט. הפועלים היו שם, מסתובבים לאורך השפה. הצוות הממשלתי עמד במרחק, מתעד. והחריץ עצמו - נראה אותו דבר כמו אתמול, רק שעכשיו היה שם יותר ציוד מסביב. ואז הוא ראה תנועה. מישהו עולה מהחריץ. ג'מאל הצטמצם והסתכל טוב יותר. זה היה יוסף. הנער טיפס על דפנות החריץ בעזרת הידיים והרגליים, בתנועות מהירות ומדויקות שלא היו אנושיות. הגוף שלו זוהר באור כתום חלש שעדיין נראה בשמש. הוא הגיע לשפה והתיישב שם, מביט כלפי מטה אל החושך. ג'מאל התחיל לזחול קדימה. הוא הגיע למרחק של שלושים מטר ממקום שבו יוסף ישב. הוא לחש את שמו, אבל יוסף לא שמע. או שהוא שמע ולא איכפת לו. פתאום, אחד הפועלים הבחין ביוסף. הוא קרא למישהו אחר, ושניהם התחילו להתקרב. עבדאללה והמהנדס הגיעו רצים, מביטים על הנער שזוהר באור מוזר. ג'מאל צעק. "יוסף! תעלה משם!" יוסף סובב את הראש לכיוונו. הפנים היו חיוורות, והעיניים - הן בערו באותו אור כתום. הוא פתח את הפה, אבל הקול שיצא לא היה שלו. זה היה משהו עמוק יותר, מהדהד. "אני רואה שער," הוא אמר. "יש פה מעבר." ג'מאל קפא. "מעבר לאן?" "למקום שלא אמור להיות." יוסף קם לאיטו, הרגליים מתנדנדות על שפת החריץ. "ויש שם יצורים. הם מסתכלים עליי." האור הכתום התעצם. זה התחיל לבעור מהגוף של יוסף בעוצמה שסינוורה את כל מי שעמד בקרבת מקום. עבדאללה נסוג לאחור, מכסה את הפנים. הפועלים ברחו. לאה והצוות שלה ניסו להגיע קרוב יותר, אבל החום היה בלתי נסבל. יוסף פנה כלפי מטה, אל העומק. "הם קוראים לי," הוא לחש. "הם אומרים לי לרדת." ואז, בלי אזהרה, הוא קפץ.