# פרק 1: חריץ
החום היה בלתי נסבל. ג'מאל העיף מבט על השעון - כמעט ארבע אחר הצהריים, והשמש עדיין צרבה את העור דרך השרוול הארוך. הם נסעו כבר שלוש שעות לתוך השממה, רחוק מכל דרך סלולה, והג'יפ הישן נאבק בחול הרופף. מאחור, מתחת לברזנט המכוסה באבק, היו ארבעה ארגזי נשק שהגיעו לפני שבועיים מהגבול הדרומי. לא משהו מיוחד - רובי קלצ'ניקוב, כמה מחסניות, שתי רימונים שהוא לא בטוח שהם עדיין עובדים. אבל המשטרה חיפשה, והם היו צריכים מקום להסתיר את זה עד שהרוחות ישתנו.
יוסף ישב מאחור ונראה חיוור. הילד היה הצעיר ביותר בקבוצה, בקושי עשרים ושלוש, ותמיד נראה כאילו הוא עומד להקיא כשהם נוסעים למקומות כאלה. ג'מאל זכר את עצמו באותו גיל - לא היה הרבה יותר טוב. אבל עם הזמן מתרגלים. לומדים לא להרגיש יותר מדי.
"כמה עוד?" שאל חאלד מהמושב הקדמי. הוא היה הנהג, איש גדול עם זקן עבה שתמיד הזיע, לא משנה מה הטמפרטורה.
"עוד קילומטר או שניים," ג'מאל ענה. הוא בדק את הנייד - אין קליטה כבר עשרים דקות. מצוין. בדיוק מה שהם היו צריכים.
הם הגיעו למדרון רדוד והג'יפ עצר. חאלד כיבה את המנוע והשקט היה מוחלט. אפילו הרוח לא נשבה פה. סלים ועומר ירדו מהאחורי, מתוח את הגפיים. סלים הדליק סיגריה והעשן עלה ישר למעלה, ללא סטייה.
"טוב," אמר ג'מאל. "נביא את הארגזים החוצה ונתחיל לחפור. יש לנו שעתיים לפני שהשמש שוקעת."
הם החלו להוריד את הארגזים. יוסף נראה מוכן יותר עכשיו שהם לא בתנועה. הוא הרים אחד הארגזים בעצמו, ואפילו שהוא היה כבד, הוא לא התלונן. לפעמים הילד הפתיע אותו.
ג'מאל עצר באמצע ההורדה. משהו היה מוזר פה. האדמה נראתה שונה במרחק של עשרים מטר משמאלם. הוא לא ראה את זה מהכביש, אבל עכשיו, כשהם עמדו קרוב יותר, הייתה שם רצועה כהה שנמשכת לכיוון הצפון. הוא התקרב.
זה לא היה צל. זה היה חריץ. סדק באדמה שנפתח לאורך מאות מטרים, אולי יותר. הקו היה כמעט ישר, כאילו מישהו שרט את האדמה בסכין ענקית.
"חאלד," הוא קרא. "תבוא לראות את זה."
חאלד ניגש, מנגב זיעה מהמצח. הוא הביט על החריץ ושרק בשקט. "זה נראה עמוק."
"כן." ג'מאל התכופף מעל השפה. הסדק היה רחב כחצי מטר, אולי פחות. הוא לא ראה את התחתית.
סלים ועומר גם הגיעו. יוסף נשאר ליד הג'יפ, עדיין מחזיק את הארגז.
"זה יכול להיות טוב," אמר עומר. הוא היה הדובר השקט בקבוצה, תמיד חושב לפני שהוא מדבר. "אפשר להוריד את הארגזים למטה. אף אחד לא יחפש שם."
זה היה הגיוני. ג'מאל חשב על זה. קבורה באדמה הייתה אופציה, אבל היא דרשה עבודה קשה וזמן. אם הם יכלו פשוט להוריד את הארגזים לתוך החריץ, זה יהיה הרבה יותר מהר. והסיכוי שמישהו ימצא את זה היה כמעט אפס.
אבל משהו במבנה הזה הרגיש לא נכון. החום שבחוץ היה כבר בלתי נסבל, אבל כשהתקרב לשפת החריץ, הוא הרגיש משהו אחר. אוויר חם יותר עלה משם, גל שגרם לזיעה לזלוג מהר יותר. והיה שם רעד. לא רעידת אדמה ממש, אבל תנודה קלה, כאילו משהו זז שם למטה.
"אתה מרגיש את זה?" שאל חאלד.
"כן. משהו לא תקין פה."
סלים כבר הוציא את מכשיר הקשר מהכיס. הוא לחץ על הכפתור והמכשיר השמיע רעש סטטי חזק, הרבה יותר חזק ממה שאמור היה להיות. הוא הסתכל על המכשיר בבלבול.
"מה זה?" שאל חאלד.
"לא יודע. זה לא אמור לעשות את זה כשאין אף אחד בשידור."
ג'מאל לקח את מכשיר הקשר שלו. אותו דבר - רעש סטטי מתמשך שעלה וירד בגלים. הוא כיבה אותו.
"אולי משהו עם המגנטים באדמה," אמר עומר. "יש אזורים כאלה במדבר. מתכות מסוימות גורמות להפרעות."
זה נשמע הגיוני, אבל ג'מאל לא היה משוכנע. הוא מעולם לא שמע על משהו כזה שגורם לרעש בצורה כזאת. והחום המוזר שעלה מהחריץ - זה לא היה קשור למתכות.
"יוסף," הוא קרא. הנער עדיין עמד ליד הג'יפ. "תביא את החבל והפנס."
יוסף הניח את הארגז וניגש למנוע. הוא פתח את תא המטען והוציא חבל עבה ופנס שטח שרכשו לפני כמה חודשים. ג'מאל לקח את החבל ובדק אותו - חזק מספיק להחזיק אדם בקלות.
"אתה יורד," הוא אמר ליוסף.
יוסף נראה מזועזע. "אני?"
"אתה הכי קל. ואם משהו קורה, אנחנו יכולים למשוך אותך בחזרה בקלות."
זה לא היה הסבר מספק, אבל זה היה מה שג'מאל החליט. האמת הייתה שהוא לא רצה לרדת בעצמו. משהו במקום הזה גרם לו לחשוב פעמיים.
יוסף לקח את הפנס ביד רועדת. "כמה עמוק אני צריך לרדת?"
"עד שתראה משהו מעניין. או עד שהחבל נגמר."
הם קשרו את החבל סביב המותניים של יוסף. חאלד וסלים אחזו בקצה השני, עומר עמד ליד ג'מאל ליד השפה. יוסף התיישב על קצה החריץ, הרגליים משתלשלות לתוך החושך.
"אם אתה רוצה לעלות, פשוט תצעק," אמר ג'מאל.
יוסף הנהן. הוא התחיל לרדת באיטיות, כפות הידיים לוחצות על שני דפנות החריץ. הפנס התנדנד מהחגורה שלו, מאיר קרניים בלתי יציבות לתוך העומק.
הם עמדו בשקט וצפו בו יורד. חמישה מטרים, עשרה, חמישה עשר. הילד היה איטי אבל זהיר, כל צעד נבחן. בעשרים מטר, הוא כמעט נעלם מהעין. רק אור הפנס נראה, מהבהב בין הסדקים.
"יוסף!" קרא ג'מאל. "מה אתה רואה?"
התשובה הגיעה חלשה. "עוד יותר עמוק. אני לא רואה את התחתית."
ואז הקול שלו נעצר. החבל פתאום נמתח בחוזקה, כמעט משך את חאלד וסלים קדימה. הם נאחזו בחוזקה, הרגליים מתיישבות באדמה.
"מה קורה?" צעק חאלד.
אין תשובה. החבל המשיך למתוח, כאילו משהו מושך את יוסף כלפי מטה. ואז, פתאום, השחרור היה מוחלט. החבל נעשה רפוי והם כמעט נפלו לאחור.
"תמשכו אותו!" צעק ג'מאל.
הם התחילו למשוך, אבל החבל עלה בקלות מוזרה, כמעט ללא משקל. כאילו שום דבר לא היה קשור אליו.
"זה ריק," אמר סלים. "הוא השתחרר."
"המשיכו למשוך," הורה ג'מאל. הפאניקה התחילה לעלות. אם הילד נפל, אם משהו קרה לו שם למטה - זה יהיה אסון.
אבל אז הם ראו תנועה. מתוך החריץ, יוסף עלה. הוא לא השתמש בחבל. הידיים שלו נעו לאורך הקירות בתנועות מכאניות, הרגליים דוחפות אותו למעלה בקפיצות קטנות. הוא הגיע לשפה תוך שלושים שניות, מהירות שלא הייתה אפשרית.
עומר הושיט יד לעזור לו, אבל יוסף זינק החוצה בעצמו. הוא נחת על שתי הרגליים וזקף את הגב. הפנים שלו היו חיוורות עוד יותר מבדרך כלל, והעיניים - משהו היה שונה בעיניים. הן נראו מזוגגות, כאילו הוא מסתכל על משהו שאף אחד אחר לא יכול לראות.
"יוסף," אמר ג'מאל. "אתה בסדר?"
הנער הסתכל עליו. הפה נפתח ונסגר פעם אחת, פעמיים, כאילו הוא שכח איך מדברים. ואז הקול יצא, אבל הוא נשמע מרוחק.
"יש שם משהו."
"מה? מה אתה מתכוון?"
"כוח." יוסף הסתכל על הידיים שלו. הן רעדו, לא מפחד אלא מאנרגיה שהגוף לא ידע מה לעשות איתה. "כוח אינסופי. זה זורם שם למטה כמו נהר. אבל זה לא מים. זה משהו אחר."
ג'מאל הסתכל על חאלד. חאלד החזיר מבט שאמר שהוא גם לא מבין מה קורה פה.
"אתה ראית משהו?" שאל סלים.
"ראיתי?" יוסף צחק. הצחוק נשמע גבוה מדי. "לא ראיתי. הרגשתי. זה לא משהו שרואים. זה משהו שנכנס לתוך הגוף. כמו חום, אבל הרבה יותר חזק. כמו חשמל שעובר דרך כל התאים."
הוא התחיל ללכת במעגלים קטנים, כאילו לא יכול לעמוד במקום. הגוף שלו היה מתוח, השרירים מכווצים ומשתחררים בקצב לא סדיר.
עומר התקרב ונגע בכתף של יוסף. הוא משך את היד בחזרה במהירות.
"הוא בוער," הוא אמר. "העור שלו חם כמו קומקום."
זה לא היה נכון. זה לא יכול היה להיות נכון. אבל כשג'מאל עצמו ניגש ובדק, הוא הרגיש את אותו דבר. העור של יוסף היה חם באופן לא טבעי, כמעט בלתי נסבל למגע.
"אנחנו צריכים לקחת אותו לרופא," אמר חאלד.
"לא," יוסף אמר בחדות. "אני בסדר. אני מרגיש טוב. אני מרגיש מעולה, למען האמת. כאילו יש לי כוח לעשות כל דבר. להזיז הרים. להרוס ערים. כל מה שאני רוצה."
הוא הפסיק ללכת והסתכל על ג'מאל. "אתה לא מבין. מה שיש שם למטה - זה לא סתם סדק. זה מעבר. מעבר למקום שלא אמור להיות."
"מעבר לאן?" שאל ג'מאל.
"לא יודע." יוסף הניח את היד על החזה. "אבל הכוח הזה - אם נוכל להשתמש בו, אם נוכל לרתום אותו - לא יהיה משהו שיוכל לעצור אותנו. שום צבא, שום ממשלה. כלום."
השקט ששרר היה כבד. ג'מאל הסתכל על האחרים. סלים נראה מבולבל, חאלד מודאג. עומר היה הרגוע ביותר, כמו תמיד, אבל גם הוא לא נראה בטוח מה לעשות.
"אנחנו צריכים לדווח על זה," אמר ג'מאל לבסוף.
"למי?" שאל עומר.
ג'מאל חשב. הם היו תא קטן, לא היה להם קשר ישיר לפיקוד מרכזי. אבל הוא זכר שלפני חודשיים, בפגישה באחד הבתים המוסתרים, מישהו נתן לו מספר. מספר של נציג שעובד עם ארגון בינלאומי. הוא לא השתמש בו מעולם, אבל אמרו לו שאם הוא מוצא משהו חשוב, משהו שיכול לשנות את המאבק - זה הזמן להתקשר.
הוא הוציא את הנייד. עדיין אין קליטה. הם יצטרכו לנסוע למקום אחר כדי לשלוח הודעה.
"חאלד," הוא אמר. "תתחיל את הג'יפ. אנחנו נוסעים למקום עם קליטה."
"ומה עם הארגזים?" שאל סלים.
ג'מאל הביט על הארגזים הערומים ליד הרכב. ואז הביט על החריץ. הנשק פתאום נראה כל כך לא משמעותי.
"נשאיר אותם פה. נחזור מחר לטפל בזה. עכשיו יש לנו משהו יותר חשוב."
הם התחילו להתכונן לנסיעה. יוסף עמד ליד החריץ, מסתכל לתוכו כאילו משהו קורא לו לחזור. ג'מאל נאלץ לגעת בו בכתף - ולהרגיש שוב את החום הבלתי נסבל - כדי לגרום לו לזוז.
בדרך חזרה, כשהג'יפ קפץ על החול והאבנים, ג'מאל שלח הודעה מוצפנת דרך אפליקציית טלגרם. הוא לא היה בטוח איך לנסח את זה, איך להסביר מה שראו בלי לנשמע משוגע. בסוף הוא כתב משהו פשוט: "מצאנו מקור אנרגיה לא ידוע באזור המדברי. נראה כמו נשק אולטימטיבי. צריכים מומחים לבדוק."
התשובה הגיעה אחרי שעתיים, כשהם כבר היו חצי דרך חזרה לעיר. "יגיע מישהו תוך 48 שעות. אל תתקרבו שוב למקום עד אז."
ג'מאל הביט דרך החלון. השמש שקעה והשמיים הפכו לכתום-אדום. הוא חשב על מה שיוסף אמר - כוח אינסופי, מעבר למקום אחר. זה נשמע כמו שטויות, כמו משהו מסרט. אבל החום שהוא הרגיש, הדרך שיוסף עלה מהחריץ בעצמו - זה לא היה דמיון.
הוא הסתכל על יוסף במושב האחורי. הנער ישן, או לפחות נראה ישן. אבל הידיים שלו עדיין רעדו, והעור עדיין היה חם מדי.
משהו השתנה שם למטה בחריץ. משהו נכנס ליוסף והוא לא היה בטוח אם זה אי פעם יצא.
---
במרחק של עשרים קילומטר, ד"ר לאה כהן הירושלמי עמדה ליד המכונית הממשלתית והסתכלה על המפה. היא הייתה בעלת מבנה גוף קטן, שיער קצר משיב, ותמיד נראתה כאילו היא מעדיפה להיות במעבדה ולא בשטח. אבל הסקר הזה היה חובה - הממשלה רצתה נתונים חדשים על פעילות סייסמית באזור, ומישהו היה צריך לאסוף אותם.
איתה היו שלושה חוקרים נוספים. דני, הטכנאי, שתמיד התלונן על החום. מירב, הגיאולוגית הצעירה שסיימה את הדוקטורט רק לפני שנה. ואליעזר, המומחה לקרינה שלא דיבר הרבה אבל תמיד הבחין בפרטים קטנים שאחרים פספסו.
הם הקימו את הציוד בצהריים והתחילו לבצע מדידות. הכל היה סטנדרטי בשעתיים הראשונות - רעידות קלות, כמו שאמורות להיות באזור. אבל אז מירב הבחינה במשהו במפת השטח.
"יש פה קו מוזר," היא אמרה. "זה לא מסומן במפה הישנה, אבל נראה כמו שבר."
לאה ניגשה להסתכל. אכן, הייתה שם חריגה בקריאות. משהו שגרם לציוד הסייסמי לרשום תנודה קבועה, כמעט כמו פעימה.
"איפה זה?" שאלה.
מירב הצביעה לכיוון דרום-מזרח. "בערך קילומטר וחצי מפה. נוכל להגיע בעשרים דקות ברגל."
לאה הסתכלה על השעון. השמש התחילה לרדת, אבל עדיין היה להם זמן. "טוב. דני, אליעזר, אתם באים. מירב, את נשארת פה עם הציוד."
הם לקחו את מכשיר הקרינה ואת המצלמה התרמית והתחילו ללכת. השטח היה סלעי אבל לא קשה, והם הגיעו למקום מהר יותר משציפו.
החריץ היה ממש שם, נמתח לאורך מאות מטרים בקו כמעט ישר. לאה עצרה והסתכלה על זה. היא עבדה בגיאולוגיה עשרים שנה, וראתה שברים רבים. אבל משהו בצורה הזאת - הדיוק, הישרות - זה לא נראה טבעי.
אליעזר כבר הפעיל את מכשיר הקרינה. הוא הביט על המסך וקמט את המצח.
"לאה," הוא אמר. "יש בעיה."
היא ניגשה. המחוגים על המכשיר קפצו קדימה ואחורה בטירוף, עוברים את הסקאלה המקסימלית. הרמה הייתה הרבה מעבר לכל דבר שהמכשיר אמור למדוד.
"זה לא יכול להיות נכון," אמרה. "המכשיר מקולקל."
אליעזר כיבה את המכשיר והדליק אותו שוב. אותן קריאות. הוא נסה עם מכשיר שני שהביא במצב חירום. אותו דבר.
"זה לא קלקול," הוא אמר. "זה קרינה אמיתית. אבל הסוג - זה לא מופיע במאגר הנתונים. המכשיר לא מזהה את זה."
לאה הרגישה תחושה קרה עולה בעמוד השדרה. קרינה לא מזוהה, בעוצמה שחורגת מהסקאלה - זה לא היה משהו שאמור להיות קיים.
דני ניגש לשפת החריץ עם המצלמה התרמית. הוא כיוון אותה כלפי מטה והמתין שהמצלמה תתייצב. אבל במקום זה, המסך החל להבהב באדום.
"מה זה?" שאלה לאה.
"הקריאה היא מינוס מאתיים מעלות," דני אמר בחוסר אמון. "זה לא אפשרי. זה יותר קר מחנקן נוזלי."
"תן לי לראות."
לאה לקחה את המצלמה. המסך אכן הראה כחול כהה, הצבע שמציין קור קיצוני. אבל כשהניחה את היד ליד שפת החריץ, הרגישה חום. לא סתם חום - גל חם שעלה מהעומק, כמו פתיחת תנור.
"זה לא הגיוני," היא אמרה בקול רם. "התרמומטר אומר קור, אבל אני מרגישה חום."
"אולי המכשירים מושפעים מהקרינה," הציע אליעזר. "זה יכול לגרום לקריאות שגויות."
"או," דני אמר באיטיות, "שמה שיש שם למטה לא מתנהג לפי החוקים הרגילים."
לאה הביטה על שני העמיתים. דני היה הרפתקן, תמיד נלהב ממציאות חדשות. אליעזר היה הזהיר, תמיד מחשב סיכונים. אבל כאן, שניהם נראו מודאגים.
היא הוציאה את הנייד. עדיין הייתה קליטה חלקית. היא חייבת לדווח על זה - הממשלה צריכה לדעת. אבל למי בדיוק? הממונה הישיר שלה לא יבין את החשיבות. זה ייקח שבועות עד שזה יעלה לדרג הנכון.
במקום זה, היא חיפשה את המספר של קו החירום של משרד ראש הממשלה. היא לא השתמשה בו מעולם, ולמען האמת לא הייתה בטוחה אם זה עובד. אבל התרחיש הזה - קרינה לא מזוהה, מכשירים שמתנהגים בצורה לא הגיונית - זה היה מספיק חריג כדי להצדיק את השימוש.
היא חייגה. הטלפון צלצל שלוש פעמים לפני שמישהו ענה.
"משרד ראש הממשלה, קו חירום."
"שמי ד"ר לאה כהן הירושלמי, אני ראש צוות גיאולוגי משרד האנרגיה. אני מדווחת על תופעה גיאולוגית בעלת השלכות ביטחוניות ואנרגטיות."
היה שקט בקצה השני. ואז, "אפשר לתאר?"
לאה נשמה עמוק. "מצאנו חריץ באדמה באזור מדברי. הוא פולט קרינה שלא מופיעה בשום מאגר נתונים ידוע. המכשירים שלנו מתנהגים בצורה חריגה. נראה שיש מקור אנרגיה שם למטה, אבל אנחנו לא יודעים מאיזה סוג."
"מיקום מדויק?"
היא נתנה את הקואורדינטות. הקול בקצה השני אמר שמישהו יחזור אליה תוך שעה.
כשניתקה, דני כבר עמד שוב ליד החריץ. הוא הצביע למטה.
"לאה, את צריכה לראות את זה."
היא ניגשה. מהעומק, מתחת לשכבת החושך, הייתה הארה קלה. זוהר כתום-אדמדם שהתנודד כמו להבה, אבל לא היה אש. זה היה משהו אחר. משהו שנראה כאילו האדמה עצמה בוערת.
"מה זה?" לחשה מירב, שהגיעה אליהם בינתיים.
"לא יודעת," ענתה לאה. "אבל זה לא משהו שאמור להיות פה."
הזוהר התחזק לרגע, ואז שקע. ושוב התחזק. כמו נשימה.
לאה הבינה שהם עומדים על משהו הרבה יותר גדול ממה שחשבה. זה לא היה סתם סדק באדמה. זה היה משהו שיכול לשנות הכול.
---
הטלפון של אבי כ"ץ אהרון צלצל בשמונה בערב, ממש כשהוא התכונן לצאת מהמשרד. הוא היה סגן שר האנרגיה, תפקיד שהשיג לפני שנה אחרי קמפיין תרומות מוצלח והרבה קשרים. התפקיד היה נוח - לא יותר מדי אחריות, אבל מספיק השפעה כדי להרוויח טוב מהצד.
הוא הביט על המסך. מספר לא מוכר. בדרך כלל הוא לא היה עונה, אבל משהו גרם לו ללחוץ על הכפתור.
"כן?"
"מר אהרון, זה משרד ראש הממשלה. אנחנו מעבירים אליך דיווח חירום מצוות גיאולוגי. יש תופעה שדורשת תשומת לב מיידית."
אבי התיישב. דיווח חירום? זה לא היה קורה בשנה האחרונה.
"מה קרה?"
הם סיפרו לו על החריץ, על הקרינה, על הזוהר המוזר. הוא הקשיב ולא אמר מילה. כשהם סיימו, הוא שאל רק שאלה אחת.
"יש שם משהו שאפשר להפיק ממנו אנרגיה?"
"לא ברור עדיין. אבל ד"ר כהן אמרה שזה נראה כמו מקור אנרגיה בעוצמה גבוהה."
אבי סיים את השיחה והשעין את הגב על הכיסא. מוחו כבר עבד. מקור אנרגיה חדש, משהו שלא קיים במאגרי הנתונים. זה יכול להיות פריצת דרך. או להיות הונאה גדולה. אבל אם זה אמיתי - הפוטנציאל המסחרי היה אדיר.
הוא פתח את האפליקציה המוצפנת בנייד. היו לו שם רשימות של משקיעים פרטיים שעבד איתם בעבר. אנשים שיודעים לזהות הזדמנות ולא שואלים יותר מדי שאלות.
הוא כתב הודעה קצרה: "יש משהו חדש באנרגיה. אולי משהו גדול. מי מעוניין לשמוע?"
התשובות התחילו להגיע תוך דקות. חברת פטרוליום מהמפרץ. סוחר נשק מאירופה. בנק מסחרי משווייץ. חברת ביטוח עם קשרים לממשלות. ראש קונצרן תעשייתי מדרום קוריאה.
כולם רצו לדעת יותר. אבי חייך. זה הולך להיות מעניין.
---
בינתיים, במרחק עשרים קילומטר מהחריץ, עבדאללה ישב בג'יפ ועישן סיגריה. הוא הגיע לפני שעתיים משדה תעופה סמוך, והטיסה הייתה ארוכה. אבל ההודעה שקיבל מג'מאל הייתה מספיק מעניינת כדי לבוא באופן אישי.
לידו ישבו שלושת המומחים שהביא עמו. אחד מהנדס, אחד כימאי, ואחד מומחה לנשק לא קונבנציונלי. כולם עבדו עם הארגון שנים, וכולם ידעו לשמור סודות.
"מתי אנחנו זזים?" שאל המהנדס.
"מחר בבוקר," עבדאללה ענה. "ג'מאל אמר שהם לא צריכים לחזור למקום עד שאנחנו מגיעים. זה נותן לנו זמן להכין את הציוד."
הוא הביט על המפה שג'מאל שלח. המיקום היה מבודד, רחוק מכל דרך. זה היה טוב. פחות סיכוי שמישהו יפריע להם.
אבל הסיפור על הנער שירד לחריץ והחום המוזר - זה היה מדאיג. עבדאללה לא האמין בדברים על טבעיים, אבל הוא האמין בכוחות שהמדע עדיין לא הבין לגמרי. ואם זה נכון, אם באמת יש שם מקור כוח כזה - זה יכול לשנות את כל המשחק.
הוא זרק את הסיגריה ויצא מהג'יפ. השמיים היו כהים עכשיו, מלאי כוכבים. הוא חשב על מה שיהיה מחר, מה הם ימצאו.
ואז חשב על כל האנשים האחרים שכנראה כבר שמעו על החריץ. הממשלה, המשקיעים, כל מי שיש לו אוזניים בשטח. זה לא יישאר סוד הרבה זמן.
המרוץ התחיל.
---
> "האש אינה כלה, אלא משנה צורה. מה שנראה כהרס הוא רק התחלה של משהו אחר." - הרקליטוס
Comments (0)
No comments yet. Be the first to share your thoughts!