פרק 1: מבצע לילי

דרור שכב על השטיח בחדרו, מחברת הסיפורים פתוחה לפניו. העט היה בידו, אבל הוא לא כתב כלום. במקום זה הוא האזין.

מהמטבח נשמעו קולות. אמא שלו דיברה עם מישהו, אולי השכנה שממול. דרור לא הקשיב במיוחד עד ששמע מילה שתפסה את תשומת לבו: "פינת החי".

הוא הרים את הראש והזיז את המחברת הצידה, מתקרב קצת יותר לדלת החדר. הקול של אמא היה נמוך, כמעט לחישה.

"אומרים שהיא תיסגר עוד שבועיים," אמרה. "אין כסף לתחזק את המקום ו..."

השכנה הגיבה במשהו שדרור לא הצליח לשמוע, אבל אז אמא ענתה: "לא רק זה. מישהו כבר ניסה להבריח משם חיות. את יודעת, מינים נדירים כאלה. דרקון קומודו, צ'ינצ'ילות. יש אנשים שמוכנים לשלם עליהם הרבה.

דרקון קומודו, צ'ינצ'ילות דרור הכיר את השמות האלה טוב מאוד. הוא קרא עליהם בספרים, צייר אותם במחברת, חלם לראות אותם יום אחד בטבע. אבל בפינת החי בקיבוץ? הוא לא ידע שיש שם חיות כאלה בכלל. אולי הן הובאו לאחרונה, למרות ביקוריו התכופים בפינה.

"המשטרה מחפשת אותם," אמרה אמא. "אבל עד שהם ימצאו משהו, החיות כבר יהיו מחוץ לקיבוץ."

השכנה נאנחה. "חבל. הילדים כל כך אהבו את המקום הזה."

דרור לא שמע יותר. הוא קם מהרצפה וניגש אל ארון הבגדים. הוא ידע בדיוק מה הוא הולך לעשות, למרות שאפילו לא היה בטוח למה זה מרגיש כל כך ברור. אולי זה היה הקול של אמא שאמרה החיות יהיו מחוץ לקיבוץ - משהו במשפט הזה צרם לו, לא התאים. חיות נדירות לא אמורות להיעלם. הן אמורות להישאר במקום בטוח, ואם אין מקום בטוח אז מישהו צריך לדאוג שהן יהיו.

הוא שלף תרמיל קטן מתחת למיטה. בתוכו כבר היה פנס, בקבוק מים, משקפת והמחברת שלו. אבל הדבר החשוב ביותר היה מונח על השולחן ליד המיטה: המצלמה שקיבל מסבתא ביום ההולדת. מצלמה קטנה בצבע תכלית , שמדפיסה תמונות על המקום. סבתא אמרה שכל חוקר טבע צריך מצלמה, והיא צדקה. הוא לקח אותה והשחיל אותה לכיסו בווסט הספארי שלו, מרגיש את המשקל הקל על החזה.

הוא לא כתב פתק. לא אמר לאף אחד. אם יגידו לו לא ללכת, הוא יצטרך להקשיב. ואם לא יגידו, הוא יוכל ללכת. זה היה הגיוני, לפחות במחשבה של ילד בן שבע שהרגיש שמבוגרים לא מבינים כמה דברים דחופים.

השעה היתה כמעט תשע בלילה כשדרור ניגש לחלון חדרו. החלון היה פתוח, מה שהיה יתרון עצום במבצעים ליליים מסוג זה. הוא פתח את החלון בלי חריקה מיותרת, וטיפס החוצה אל החצר הקטנה מאחורי הבית.

הרחוב היה חשוך. פנסי הרחוב האירו כתמי אור צהובים על המדרכה, אבל ביניהם היו אזורים שלמים של צל. דרור הלך בצל, בין עצי יער הקסם, זוכר מה שלמד מספרי ההרפתקאות שקרא. חוקר טבע טוב יודע להתמזג עם הסביבה. לא למשוך תשומת לב.

הדרך לפינת החי ארכה רבע שעה ברגל, או חצי שעה אם הולכים לאט ומסתתרים. דרור בחר באופציה השנייה. הוא לא ידע אם מישהו מסתכל, אבל עדיף להיות זהיר. בכל ספר הרפתקאות טוב, הגיבור נכשל דווקא כשהוא לא נזהר מספיק.

הוא צעד במהירות בין בתי הקיבוץ. החלונות היו חשוכים. דרור ראה מסך טלוויזיה מהבהב באחד החלונות, אבל אף אחד לא הסתכל החוצה. אנשים בתוך הבתים לא ידעו שילד קטן עם מצלמה הולך ברחוב בלילה, ואולי זה היה לטובתם.

כשהגיע לפינת החי, הגדר היתה גבוהה יותר ממה שזכר. בחושך הכל נראה עצום וקצת מפחיד. עכשיו, בלילה, היא נראתה כמו חומה של מבצר. תיל היה מתוח לאורך החלק העליון, וסימני חלודה כיסו את העמודים.

אבל דרור ידע מה לחפש. בכל סיפור על גן חיות או פינת חי , תמיד יש פרצה בגדר האחורית. הוא הלך לאורך הגדר, צמוד אליה, מחפש מקום שבו הרשת משוחררת או קרועה.

בחלק האחורי של פינת החי, העצים הגבוהים הסתירו כל כך את אור הרחוב עד שהצללים הפכו עכורים וממשיים. דרור הדליק את הפנס הקטן, מכסה בידו את האור. לא צריך שמישהו יבחין בו מרחוק. האור הצהוב החלש האיר את הרשת, מתפזר עליה בחוסר אונים ומאיר רק חלקים קטנים ממנה.

שם, ממש בפינה האחורית, הוא מצא אותה. פרצה.

הרשת היתה קרועה מהקרקע ועד לגובה של כמעט מטר, כאילו מישהו חתך אותה במספריים גדולות. הקצוות היו מעוקלים פנימה, וסימני אדמה טריים היו פזורים מסביב. מישהו עבר כאן לאחרונה. אולי אפילו הלילה.

דרור כרע על ברכיו, מכוון את הפנס אל הפרצה. הוא ראה את המתכת החשופה בקצה החתך, מבריקה תחת האור. חתך נקי, לא קריעה. זה לא היה מקרי.

הוא הניח את הפנס על הקרקע והתכונן לזחול פנימה. לבו הלם מהר יותר, אבל הוא לא עצר לחשוב על זה יותר מדי. חוקר טבע לא מפחד להיכנס למקומות מסוכנים. הוא פשוט נכנס.

דרור הניח את הפנס על הקרקע והתכופף, מוכן לזחול מבעד לפרצה. הרשת שרטה את הגב שלו כשהוא השתחל פנימה, והתרמיל הקטן נתקע לרגע על בורג בולט. הוא משך בעדינות, השתחרר, והתגלגל לצד השני.

הוא קם על רגליו והסתכל סביבו.

פינת החי נראתה אחרת בלילה. ביום זה היה מקום קטן ונחמד, עם כלובים ומדשאות קטנות ושבילי חצץ. עכשיו הכל היה אפור ושקט. הצללים השתרעו ארוכים יותר, כאילו העצים עצמם מנסים להגיע רחוק יותר ממה שהם יכלו באור.

דרור כיבה את הפנס והמתין שהעיניים יתרגלו לחשכה. הירח נתן קצת אור, מספיק כדי לראות צורות גדולות. הוא זיהה את מתחם החזירים את לול התרנגולות , ואת הסככה של העזים.

אבל מה שמשך את תשומת לבו היה סימנים על הקרקע.

שביל החצץ הראשי נראה כאילו מישהו נסע עליו עם רכב כבד. סימני צמיגים רחבים חצו את החצץ, משאירים תלמים עמוקים באדמה הרכה. דרור כרע על ברכיו והביט מקרוב. הצמיגים היו רחבים יותר מצמיגים רגילים של מכונית. אולי של משאית. והם טריים - האדמה עדיין היתה רטובה במקומות שבהם הצמיגים פירקו את השכבה העליונה.

הוא הוציא את המחברת הקטנה מהתרמיל ורשם כמה מילים: "סימני צמיגים, רחבים, אולי משאית. טריים." אחר כך צייר סקיצה קטנה של הצורה שהם השאירו על הקרקע.

החצץ חרק תחת נעליו כשהוא התחיל ללכת, עוקב אחרי התלמים. הם הובילו אותו לכיוון הצד המזרחי של פינת החי, הרחק מהכניסה הראשית. המקום הזה היתה סככה של החמורים ,מוקפת גדר ושער ברזל גדול.

דרור לא זכר שראה אותה בטיול הקודם. היא היתה חבויה מאחורי שיחים גבוהים, כמעט בלתי נראית מהשביל הראשי. אבל עכשיו, כשהוא התקרב, הוא ראה שהיא לא נטושה לגמרי. אדמה טרייה היתה פזורה ליד הדלתות, וסימני גלגלים חצו אותה שוב ושוב.

הוא נעצר כמה צעדים מהסככה. שער הברזל היה סגור, אבל מנעול כבד היה תלוי עליו לא סגור. מישהו פתח את המנעול, אבל לא טרח לנעול אותו שוב. או ששכח, או שלא היה אכפת לו.

דרור ניגש אל הסככה, נזהר לא לדרוך על ענפים יבשים שעלולים להשמיע רעש. הוא הציץ דרך סדק בשער הברזל. בפנים היה חשוך, אבל הוא ראה צורות מטושטשות: ארגזים, חביות, ועוד משהו גדול יותר. אולי מכונית. או משאית.

הוא לא יכול היה לראות בבירור. הוא זז הצידה, מחפש זווית אחרת, ואז הבחין במשהו שנראה כמו לוחית רישוי תלויה על מסמר בבליטת מתכת חשופה בצד הסככה. הלוחית היתה כסופה, עם מספרים ואותיות, אבל היא היתה תלויה הפוך, כאילו מישהו הסיר אותה מרכב והשאיר אותה שם.

זה לא היה הגיוני. לוחית רישוי לא שייכת לכאן. למה שהיא תהיה תלויה על סככה נטושה?

דרור התקרב עוד יותר, והבין שהיא לא תלויה סתם. היא היתה מחוברת למתכת בעזרת חוט ברזל דק, כאילו מישהו השאיר אותה בכוונה. אולי סימן. אולי רמז.

הוא שלף את המצלמה מהתיק. היא היתה קטנה, אבל סבתא תמיד אמרה שצריך להשתמש בדברים טובים. הוא כיוון את העדשה לעבר הלוחית, לוחץ על הכפתור בעדינות כדי לא ליצור רעש. הפלאש היה כבוי, ברור. בלילה, פלאש היה כמו לזרוק רימון אור.

הוא צילם שלוש תמונות: אחת מקרוב, אחת מרחוק עם הסככה ברקע, ואחת מלמטה למעלה, כדי שהזווית תראה איך הלוחית תלויה. אחר כך הוא בדק את התמונות במסך הקטן של המצלמה. הן יצאו מטושטשות קצת בגלל החושך, אבל הלוחית היתה קריאה. המספרים נראו: 34-TI-8892.

דבר מוזר בלוחית הזאת, אבל הוא לא היה בטוח מה. אולי האותיות לא התאימו לאזור, או אולי המספרים היו מסודרים בצורה לא רגילה. הוא לא היה מומחה ללוחיות רישוי. אבל הוא ידע שמצלמה טובה זוכרת את מה שהעיניים עלולות לשכוח.

הוא כיסה את המצלמה בחזרה בתרמיל, נושם עמוק. עכשיו היה לו רמז. עכשיו הוא ידע שמישהו באמת עבר כאן, עם רכב, והשאיר את הלוחית מאחור. אולי בטעות, אולי בכוונה. אבל זה היה סימן שמשהו לא בסדר.

הוא הסתובב להסתכל שוב על הסככה, תוהה אם יש משהו בפנים שהוא צריך לראות. אבל לפני שהספיק להחליט, הוא שמע רעש מאחוריו. צעדים על חצץ.

מישהו התקרב.

הצעקה קפאה בגרונו של דרור. הוא קפא במקום, לא מעז לנשום. הצעדים הלכו והתקרבו, חצץ נמעך תחת נעליים כבדות. מישהו הגדיל לעשות, לא מנסה להסתיר את נוכחותו.

דרור הצמיד את עצמו לקיר הסככה, נכנס לתוך הצל שנוצר מהגג הרעוע. הלב שלו דפק חזק כל כך שהוא היה בטוח שהמתקרב שומע את זה. הוא עצם את העיניים לשנייה, מקווה שהחושך יסתיר אותו.

אור חזק פגע בו ישר בפרצוף.

הוא מצמץ, מסונוור לגמרי. היד שלו עלתה אוטומטית להגן על העיניים, אבל זה לא עזר. האור היה חזק מדי, לבן וצורב כמו שמש באמצע הלילה.

"ומה יש לנו פה?" קול גברי, נמוך, לא כועס בדיוק אבל גם לא ידידותי במיוחד. "ילד קטן שמסתובב במקומות אסורים. לבד. בלילה."

דרור ניסה לומר משהו, אבל המילים לא יצאו. הפחד היה גדול מדי. הוא ראה רק צללית מאחורי האור, מישהו גבוה ורחב כתפיים.

היד של האיש תפסה אותו בזרוע, לא חזק אבל החלטי. "בוא איתי. נדבר קצת."

האיש כיבה את הפנס, והחושך חזר. דרור ראה עכשיו טוב יותר: גבר מבוגר, בשנות השמונים אולי, עם זקן אפור וכובע מצחייה ישן. הוא לבש מעיל ירוק כהה, כזה שנראה כמו מעיל של שומר או גנן.

"אני לא גנב," אמר דרור בקול רועד.

האיש לא ענה. הוא משך אותו בעדינות לעבר קיר הסככה, הרחק מהדלתות. "תראה לי מה יש לך בתיק."

דרור היסס. המצלמה היתה שם. התמונות של הלוחית. כל הראיות שאסף.

"עכשיו," אמר האיש, והפעם היה משהו בקולו שלא השאיר מקום לוויכוח.

דרור פתח את התרמיל בידיים רועדות ושלף את המצלמה. האיש לקח אותה, הפעיל את המסך הקטן, והתחיל לגלול בתמונות.

הוא עצר באחת מהן, הגדיל אותה, והביט ארוכות.

"הלוחית הזאת," אמר, והקול שלו השתנה. "אתה יודע מה זה?"

דרור לא ידע מה לענות. הוא פשוט ניער את ראשו.

האיש חייך. חיוך קטן, כמעט עצוב. "אתה יודע, חיפשתי את הלוחית הזאת כבר שלושה ימים. ידעתי שהיא תהיה פה איפשהו." הוא הרים את מבטו אל הילד. "זה רכב של גנבים. אותו רכב שניסה להבריח את החיות הנדירות מכאן."

דרור הרגיש איך הפחד מתחלף במשהו אחר. סקרנות, אולי.

"מי אתה?" הוא שאל.

"שמי רוג'ר. הייתי הגנן והשומר פה רק לאחרונה." דרור זיהה את רוג'ר שהסתובב בקיבוץ עם קלנועית ומלא עציצים. רוג'ר החזיר לדרור את המצלמה.

דקה עברה. רוג'ר נשען על קיר הסככה והביט בחצר החשוכה.

"הלוחית הזאת," אמר, "שייכת למשאית שראיתי פה לפני יומיים. ניסיתי לרשום את המספר, אבל הייתי רחוק מדי. עכשיו יש לי אותו."

דקה נוספת. רוג'ר פנה אל דרור.

"אתה", אמר, "אתה יודע מה זה אומר? זה אומר שאתה עוזר לי לתפוס אותם."