פרק 8: המערה הנסתרת

השביל היה צר, כמעט בלתי נראה בעיניים רגילות. עידו הלך בעקבות ד"ר אלמוג, מניח לה להוביל בין העצים הצפופים שהסתירו את אור הכוכבים.

היער היה חשוך באופן שהעיניים שלו לא הצליחו להתרגל אליו. כל צל נראה כמו תנועה, כל רשרוש בעלים גרם לו לעצור את הנשימה. ד"ר אלמוג, לעומתו, נראתה רגילה לגמרי בחשיכה הזו. היא זזה בשקט, כמעט בלי רעש, וכל כמה צעדים סימנה לו ביד לעצור.

עידו ישמע את זה לפני שהיא תאותת. צעדים רחוקים? מכונית? הוא לא היה בטוח, אבל היא הקשיבה בתשומת לב, הראש שלה מוטה הצידה, העיניים בוהות לתוך החשכה כאילו היא רואה משהו שהוא לא.

אחרי דקה של שקט מוחלט, היא הנידה בראשה לעברו והמשיכו ללכת.

היא החזיקה בידה מפה כסופה שנראתה עשויה מחומר מתכתי דק, כזה שהחזיר אור גם כשלא היה אור להחזיר. לפעמים היא עצרה והביטה בה, עוקבת באצבעה אחרי קווים שעידו לא ראה, ואז המשיכה בכיוון חדש.

נדמה היה שעברו שעות. הרגליים של עידו כאבו, הידיים שלו היו שרוטות מענפים שפגעו בו בחשיכה. הוא ניסה לא לחשוב על כמה רחוק הם כבר הלכו, על כמה רחוק עוד נשאר. במקום זה, הוא התרכז בצלילים שהקיפו אותו: הרוח בעלים, חריקה של ענפים מתחככים זה בזה, וצלילים רחוקים יותר, כאלה שאולי היו חיות או אולי אנשים.

ד"ר אלמוג עצרה שוב, הפעם הקשיבה יותר מהרגיל. עידו ראה איך הגוף שלה נמתח, איך היד שאוחזת במפה התהדקה. הוא לא העז לנשום.

אחרי כמה שניות, היא סימנה לו להתקרב.

"תקשיב," לחשה, כמעט בלי קול.

עידו הקשיב. בהתחלה הוא לא שמע כלום חוץ מהרעשים הרגילים של היער. אבל אז, מרחוק, אולי מעבר לגבעה הקרובה, הגיע צליל שאסור היה להיות שם. מנוע. לא של מכונית רגילה, אלא סוג אחר, גבוה יותר, חד יותר.

מסוק.

ד"ר אלמוג תפסה את ידו ומשכה אותו הצידה, לתוך סבך שיחים צפוף במיוחד. הם כרעו שם, גופם נדחס בין ענפים קוצניים, מקווים שהחשיכה תסתיר אותם.

צליל המנוע התקרב, הלך והתחזק. עידו ראה הבזק אור בין העצים, אור חזק ולבן שחתך את החשיכה כמו סכין. הזרקור. הוא סרק את הקרקע בתנועה איטית ומדודה, עובר מעל העצים, מעל השיחים, מחפש.

עידו עצר את נשימתו. האור עבר סנטימטרים מעל ראשם, מאיר את העלים, את האדמה הרטובה, את הפנים של ד"ר אלמוג שהיו קרובות משלו. היא לא הסתכלה עליו. היא הביטה בזרקור, מחכה שיעבור.

האור המשיך, נע הלאה, וצליל המנוע החל להתרחק. ד"ר אלמוג לא זזה עד שהקול נמוג לגמרי, ואז היא נשפה, אוויר שיצא בריאות בבת אחת.

"הם סורקים את האזור," היא אמרה, עדיין בלחש. "נצטרך ללכת מהר יותר."

עידו הנהן, למרות שהיא לא ראתה אותו בחשיכה. הוא קם על רגליו, חש איך הרגליים רועדות קצת מהמאמץ.

הם המשיכו, הפעם מהר יותר. ד"ר אלמוג לא עצרה כל כמה צעדים כמו קודם. היא הלכה בקצב קבוע, מכוונת את דרכה לפי המפה הכסופה ולפי סימנים שהוא לא הצליח לזהות: זווית של ענף, צורה של סלע, סידור מסוים של עצים.

היער הלך והתדלדל. העצים הפכו נמוכים יותר, דלילים יותר. השביל נעשה סלעי, תלול, והאדמה השתנתה מעפר רך לאבנים קטנות שהחליקו תחת הרגליים.

ד"ר אלמוג האטה. היא התבוננה במפה, אחר כך בקיר הסלע שלפניהם. זה היה קיר אבן טבעי, מכוסה באזוב ירוק כהה שהשתרע על פני שטח רחב. אין שום דבר מיוחד בו, שום סימן לפתח או מעבר.

עידו כמעט שאל אם היא טעתה בדרך, אבל לפני שהספיק, היא ניגשה לשיח עבה בצד הקיר. היד שלה שלופה החוצה, תופסת ענף עבות, ומושכת.

הענף זז, חושף מאחוריו פתח צר.

עידו הביט בו. הפתח היה קטן, בקושי רוחב של כתפיים. שולי הסלע היו לא סדירים, משוננים, ובפנים היה חושך מוחלט. אילו לא ראה את ד"ר אלמוג פותחת אותו, לעולם לא היה מנחש שמשהו נמצא שם.

"תכנס," היא אמרה, עומדת בצד.

עידו התקרב, מציץ פנימה. לא ראה כלום, רק שחור. ריח של אדמה לחה ואבן קר הגיע מבפנים, כזה שהזכיר לו את הצינור שזחל בו קודם לכן. הוא נעצר, אוסף אומץ.

"אין זמן להסס," אמרה ד"ר אלמוג מאחוריו, קולה נמוך ודחוף.

הוא נכנס. הפתח היה צר ממש, הכתפיים שלו נגעו בסלע משני הצדדים, והחגורה על מותניו כמעט נתקעה על שפת האבן. הוא דחף את עצמו פנימה, צעד, צעד נוסף, ואז החלל נפתח.

ד"ר אלמוג נכנסה אחריו, ומשכה את הענף בחזרה למקומו. השקט חזר, כזה שהיה שונה מהשקט של היער. זה היה שקט סגור, תת-קרקעי, כזה שמרגישים בעצמות.

היא לחצה על כפתור במכשיר הכסוף שלה, ואור קטן נדלק. האור היה חלש, צהבהב, אבל אחרי כל כך הרבה זמן בחשיכה, הוא נראה כמו שמש.

החלל שנגלה לעיניהם היה רחב יותר ממה שעידו ציפה. התקרה היתה גבוהה, אולי שלושה מטרים או יותר. קירות הסלע היו גולמיים, לא מעובדים, עם בליטות ושקעים טבעיים. הרצפה, לעומת זאת, היתה שטוחה יחסית, כמעט חלקה. כאילו מישהו טרח ליישר אותה.

האור מהמכשיר של ד"ר אלמוג שטף את הסלעים, האיר אותם בגוון חמים שהפך את המקום פחות מפחיד. עידו יכול היה לראות את צורת המערה עכשיו: היא היתה כמו בועה בתוך ההר, עגולה ומרווחת, מוגנת מכל מה שבחוץ.

הוא הביט סביבו, והבחין בפרטים שחרגו מהטבעיות של הסלעים.

בסדקים בקירות, בגובה הכתפיים שלו, היו תקועים שלושה מקלות אור קטנים. הם לא דלקו עכשיו, אבל הם היו שם, מוכנים, כמו נרות שמחכים להדלקה. בפינה, מזרן דק, כזה שנראה כמו מחנה צבאי, היה מונח מקופל על הרצפה. ומעל הכל, על מדף סלעי טבעי בצד השני של המערה, היו מסודרים בקבוקי מים. בקבוק פלסטיק אחד, שניים, שלושה, ארבעה. מי שתיה.

עידו הביט בהם, ואחר כך בד"ר אלמוג.

"הכנת את זה," הוא אמר, לא שאלה, יותר קביעה.

היא הנהנה, מכניסה את המכשיר הכסוף בחזרה לתרמיל. "לקח לי חודש למצוא את המקום הזה. ועוד שבוע להכין אותו."

עידו ניגש למזרן, נגע בו. הוא היה יבש, נקי מאבק, כאילו מישהו טילטל אותו לפני שהגיעו. הוא התיישב עליו, חש איך הרצפה מתחתיו יציבה, לא זזה, לא נסדקת. פה, במערה, המשקל שלו לא היה שובר כלום.

"אנחנו בטוחים פה?" הוא שאל, מביט בה.

היא התיישבה מולו, מוציאה מהתרמיל שלה חטיף אנרגיה וזורקת אותו לעברו. "בטוחים כמו שאפשר בלי חומות פלדה," היא אמרה. "המסוקים לא ימצאו אותנו פה. הרעש לא יגיע פנימה. יש לנו מים, אוכל, ומקום לנשום."

עידו תפס את החטיף, לא פותח אותו. הוא הביט במקלות האור שבקירות, במים, במזרן. מישהו חשב על הכל. מישהו ידע שהם יצטרכו מקום כזה.

"היית יודעת," הוא אמר לאט, "שזה יקרה. שבורחים."

ד"ר אלמוג לא ענתה מיד. היא פתחה בקבוק מים, לגמה, ואז הניחה אותו בצד. "היו תוכניות," היא אמרה. "תוכניות לכמה מצבים. לא ידעתי איזה מהם יתממש. אבל כן, הכנתי את זה מראש."

עידו הביט בה. החשיכה סביבם היתה עבה, כמעט מוחשית, והאור הקטן ממנה האיר רק את פניהן. היא נראתה עייפה, הוא שם לב לראשונה. קמטים קטנים מתחת לעיניים, מתח בכתפיים. היא הסתירה את זה טוב, אבל עכשיו, במערה, המסכות ירדו קצת.

"כמה זמן נשאר לנו פה?" הוא שאל.

"שלושה ימים," היא ענתה. "אולי ארבעה, אם נחסוך במזון. אבל שלושה זה מה שיש לנו. שלושה ימים עד שההורים שלך יועברו, ושלושה ימים בשבילך ללמוד."

היא התכופפה, מוציאה מהתרמיל שלה חפץ נוסף. עידו ראה אותו רק ברגע שהאור נגע בו: חגורה. בדיוק כמו זאת שהוא לבש.

החגורה השניה היתה זהה כמעט לחלוטין, עם אותו מתכת אפורה, אותו זמזום שקט, אותם חריצים קטנים בצדדים. ד"ר אלמוג החזיקה אותה בשתי ידיים, מביטה בה כמו שהורים מביטים בילד שלהם.

"יש לי רזרבית," היא אמרה. "למקרה שהראשונה תישבר."

עידו לא ידע למה, אבל התחושה הזו, של מישהו שחשב על הכל, הפתיעה אותו. הוא ציפה לטעויות, לבעיות. אבל ד"ר אלמוג היתה כמו מכונה מתוכנתת. כל צעד שלה היה מחושב, כל תנועה מדודה.

״בוא,״ היא אמרה, קמה. ״בוא נראה אם אתה יכול להתמודד עם המקום בלי החגורה לכמה דקות.״

עידו הביט במים, במקלות האור, בתקרה הגבוהה. המערה נראתה מוגנת, יציבה, מוכנה. אולי, בפעם הראשונה, הוא היה מוכן גם הוא.

ד"ר אלמוג הניחה את החגורה השניה על המזרן לידו, ואז הושיטה יד והניפה את החגורה הראשונה שעל מותניו. המגע שלה היה עדין, כמעט רפואי, בוחן את המתכת, את האבזם, את הזמזום.

"זו טכנולוגיה ניסיונית," היא אמרה, לא מסתכלת עליו אלא על החגורה. "לא יציבה. לא בטוחה. בכל פעם שאתה משתמש בה, היא מאבדת קצת מהאפקטיביות שלה."

עידו הביט בחגורה. הוא חשב על זה, על כך שהמכשיר הזה, ששמר עליו קל כל כך הרבה זמן, היה גם סוג של טיימר מתקתק. ככל שהשתמש בו יותר, כך הוא התקרב לרגע שבו לא יעבוד יותר.

"ואז מה?" הוא שאל.

"ואז," היא אמרה, "אתה תהיה לבד. בלי מכשיר, בלי רשת ביטחון. תצטרך ללכת כמו שאתה, עם המסה שלך, ולקוות שאתה שולט בה."

היא התיישבה מולו, גופה מופנה אליו במלואו. "יש לנו שלושה ימים. בכל יום תוכל להיות בלי החגורה שעה אחת בדיוק. זה כל מה שהמערכת הזו יכולה לתת לך לפני שהיא נשרפת לגמרי."

עידו הרגיש איך המילים נופלות עליו כמו אבנים. שעה אחת ביום. שלושה ימים. שלוש שעות בסך הכל ללמוד לשלוט במאתיים טון.

"שעה," הוא חזר אחריה, הקול שלו שטוח.

"שעה," היא אישרה. "ואתה חייב לנצל כל דקה ממנה."

היא קמה, מתקרבת למרכז המערה. הסלעים שסביבה היו יציבים, אבל היא בחנה אותם בכל זאת, בודקת את התקרה, את הרצפה. ואז היא סימנה לו לבוא.

עידו נעמד, חש איך החגורה זמזמת על מותניו, התזכורת הקבועה למה שמסתתר מתחת. הוא ניגש למרכז המערה, עומד מולה.

"תוריד אותה," היא אמרה. "לשתי דקות. רק שתי דקות, למדוד את התגובה שלך."

הוא הביט בה, אחר כך בחגורה. הידיים שלו רעדו קצת כשהושיט אותן לאבזם. הוא לא היה רגיל לגעת בה, לא היה רגיל להסיר אותה. תמיד מישהו אחר עשה את זה.

"אתה יכול," היא אמרה, קולה רך יותר. "אני פה."

עידו לחץ על האבזם. המתכת נפתחה בצליל חד, והחגורה נפלה על הרצפה במשקל שלא היה אמור להיות לה.

ומיד, הלחץ חזר.

זה התחיל כמו גל, כמו משקל בלתי נראה שיורד על הכתפיים, על החזה, על הרגליים. האדמה מתחתיו נאנקה, סדקים קטנים התפשטו מהרגליים שלו, רצים על פני הסלע כמו נחשים זעירים. הוא הרגיש איך הגוף שלו שוקע, איך הסלע נמחץ תחתיו.

"אל תזוז," אמרה ד"ר אלמוג, קולה יציב, כמעט קר. היא הביטה בכרונומטר הכסוף שלה, מודדת, רושמת. "תנשום. תזכור את התרגיל."

עידו עצם את עיניו, ניסה לנשום. ההכנסה הראשונה היתה קשה, כאילו האוויר עצמו היה כבד יותר. הוא ספר עד ארבע, הוציא את האוויר לאט, מנסה לא לחשוב על האדמה שנסדקת מתחתיו.

"עשרים שניות," היא אמרה. "תמשיך לנשום."

הוא הרגיש איך הרגליים שלו רועדות, איך השרירים נאבקים להחזיק את המשקל. הסלעים סביבו, שבהתחלה היו שקטים, התחילו לחרוק, להישבר, להידחס תחת העומס.

"ארבעים שניות."

עידו הרגיש דמעות בעיניים, לא מכאב, אלא מהמאמץ. המסה שלו היתה כל כך הרבה יותר גדולה מהמקום הזה, מהסלעים, מהאדמה. הוא הרגיש איך המערה כולה לוחשת סביבו, מאוימת.

"דקה."

הוא פתח את העיניים. הסדקים מתחתיו היו עמוקים עכשיו, רצים לכל הכיוונים. הוא ראה איך האבנים הקטנות מסביבו נמחצות לאבק דק.

"דקה ועשרים."

"אני לא יכול," הוא לחש, הקול נשבר.

"אתה יכול," היא ענתה. "עוד ארבעים שניות. תחשוב על משהו אחר. על המקום הבטוח שלך."

עידו ניסה. הוא חשב על הבית, על החדר שלו, על המיטה. אבל המיטה הזו, הוא זכר, תמיד נשברה תחתיו. הכיסא, הרצפה, המדרגות. שום דבר לא היה באמת בטוח.

"דקה וחמישים."

הוא הרגיש איך הרגליים שלו מתחילות לשקוע באדמה, איך הסלע נמס תחת המשקל. הוא היה כמו אבן שזורקים למים, שוקע, שוקע.

"שתי דקות."

ד"ר אלמוג היתה לידו תוך שניה, אוחזת בחגורה, מהדקת אותה סביב מותניו. המתכת נסגרה בצליל חד, והזמזום חזר. הלחץ נעלם, הסדקים הפסיקו להתפשט, האדמה הפסיקה לחרוק.

עידו קרס על הברכיים, נושם בכבדות. הידיים שלו רעדו, הפנים שלו היו רטובות מדמעות ומזיעה.

"זמן טוב," אמרה ד"ר אלמוג, מתיישבת לידו. "הצלחת להחזיק מעמד יותר ממה שציפיתי."

הוא לא ענה. הוא ישב שם על הברכיים, נושם, מחכה שהלב ירגע.

הניסיון השני הגיע אחרי עשר דקות של מנוחה ומים. ד"ר אלמוג נתנה לו להתאושש, להסדיר את הנשימה, ואז שוב, אותו תהליך.

"הפעם," היא אמרה, "אני רוצה שתנסה לחשוב על משהו נעים. משהו שמרגיע אותך."

עידו הנהן, הניח לה להסיר את החגורה. שוב הלחץ, שוב האדמה הנאנקת, שוב הסדקים. אבל הפעם, הוא ניסה להתרכז. הוא חשב על אמא שלו, על האופן שבו היא הייתה מסרקת לו את השיער בערבים. על אבא שלו, שהיה מרים אותו למרות הכל.

ואז, המחשבה הזו, על אבא שלו מרים אותו.

הוא ראה את זה מול העיניים שלו, כאילו זה קורה עכשיו. אבא שלו, מחייך, אומר "קדימה, קפצן, אני ארים אותך." הכפות הידיים של אבא מונחות על המותניים של עידו. הרמה. ואז הצליל, הפיצוח היבש של עצם שנשברת. היד של אבא, תלויה בזווית לא טבעית, הפנים שלו חיוורות מכאב, והוא מנסה, עדיין, לחייך.

"לא נורא, לא נורא, זה בסדר."

הדמעות זלגו על הלחיים של עידו. הוא לא יכול היה לעצור אותן. הגוף שלו רעד, והאדמה רעדה איתו. הסלעים מסביבו נסדקו עמוק יותר, נשברו, נמחצו.

ד"ר אלמוג ראתה את זה. היא לא אמרה כלום, רק קרבה אליו, שמה את ידה על הכתף שלו.

"עידו," היא אמרה, קולה נמוך, כמעט לחישה.

הוא הרים את מבטו. הפנים שלה היו רכות יותר ממה שראה מעולם.

"אני יודעת," היא אמרה. "אני יודעת בדיוק מה זה להרוס דברים שאוהבים."

עידו הביט בה, לא מבין.

היא המשיכה, הקול שלה יציב אבל רך. "כשהייתי ילדה, הייתי בתוכנית דומה. לא בדיוק כמוך, אבל דומה. היה לי כוח משיכה חריג, כזה שמושך דברים אלי בלי שליטה. כל מה שאהבתי, כל מה שנגעתי בו, כל מי שהיה קרוב אלי, נהרס. נמחץ. נשבר."

עידו הביט בה, המום. היא, שהיתה תמיד מרוחקת, מקצועית, מבוקרת, ישבה עכשיו מולו בהריסות שהוא יצר, וסיפרה לו שהיא מבינה.

"פעם," היא אמרה, "הרסתי את הבית של סבתא שלי. בגלל בכי. פשוט בכי של ילדה בת חמש."

היא שתקה לרגע, אצבעותיה עדיין על הכתף שלו.

"אני מבינה מה זה להרוס כל מה שאוהבים," היא אמרה. "ואני יודעת מה זה לחשוב שאין תרופה, שאין יציאה מזה."

עידו הרגיש איך הדמעות ממשיכות לזלוג, אבל הפעם, משהו אחר התערבב בהן. לא רק כאב.

"מה עשית?" הוא שאל, בקושי בלחש.

היא חייכה, חיוך קטן ועצוב. "למדתי לשלוט בזה. בדיוק כמו שאתה תלמד."

היא הידקה את החגורה על מותניו, והזמזום חזר.

הלחץ מהחגורה חזר, מזמזם ביציבות על מותניו. עידו נשאר יושב על הרצפה, מרגיש איך הסדקים מתחתיו עדיין חמים מהחיכוך, איך האבק הדק עוד מרחף באוויר סביבם.

הוא הביט בד"ר אלמוג. היא ישבה מולו, היד שלה עדיין על הכתף שלו, והעיניים שלה היו כאלה שראו דברים. לא רק בתור חוקרת או רופאה, אלא כמישהי שחיתה את זה.

"מה שאמרת," הוא התחיל, לא לגמרי בטוח איך לנסח את זה, "על סבתא שלך."

היא לא ענתה מיד. האצבעות שלה התרופפו על הכתף שלו, והיא התיישבה על הרצפה מולו, רגליים שלובות, כמו מישהי שמתכוננת לשיחה ארוכה.

"היא לא מתה," אמרה ד"ר אלמוג. "אם זה מה שאתה חושב. היא פשוט... נפצעה. היד שלה. שלוש שנים לקח לה להחזיר את התנועה באצבעות."

עידו הרגיש איך המילים האלה נכנסות לתוכו, איך הן נשארות. הוא זכר את היד של אבא שלו, תלויה בזווית לא טבעית.

"אתה רואה את החגורה הזו?" היא המשיכה, מצביעה על החגורה של עידו. "היא לא הומצאה על ידי מדענים במעבדה. היא הומצאה על ידי מישהו כמוך, כמוני. מישהו שידע בדיוק מה צריך כדי להחזיק את המפלצת בפנים."

עידו הביט בחגורה. המתכת האפורה שיקפה את האור העדין מהמכשיר שלה. הוא חשב על זה, על כך שהחגורה הזו, ששמרה עליו כל כך הרבה זמן, נוצרה על ידי ילד אחר, מישהו שעבר את אותו הדבר.

"איך קוראים לו?" הוא שאל.

"לה," היא תיקנה. "קוראים לה שירה. והיא מתה לפני עשר שנים."

השקט במערה היה סמיך, עבה. עידו לא ידע מה להגיד. הוא ישב שם, מרגיש את החגורה זמזמת על מותניו, מרגיש את האדמה המוצקה מתחתיו, ומנסה לעכל את מה ששמע.

"בוא ננסה שוב," אמרה ד"ר אלמוג, וקמה. "יש לנו עוד חמישים דקות היום, ואני לא מתכוונת לבזבז אותן."

עידו נעמד, מרגיש איך הרגליים שלו יציבות מתחתיו. ד"ר אלמוג עמדה במרחק מה, מחזיקה בידה פעמון קטן, כזה שנראה כמו פעמון מדיטציה מכסף.

"הפעם," היא אמרה, "אתה לא תחשוב על כלום. לא על המשקל, לא על הכאב, לא על הזיכרונות. אתה תתרכז רק בקול הפעמון הזה ובנשימה שלך."

עידו הנהן. היא ניגשה אליו, הסירה את החגורה בתנועה אחת מהירה, ומיד הלחץ חזר. אבל הפעם, הוא היה מוכן.

"תעצום עיניים," היא אמרה.

הוא ציית. החשיכה מול עיניו היתה מוחלטת, חמה. הוא שמע את הצלילים מסביבו: הנשימה שלו, הנשימה שלה, והרוח הרחוקה שמחוץ למערה.

"תנשום עמוק," היא אמרה, קולה רגוע, כמעט היפנוטי. "וכשאתה מוכן, תחשוב על נקודה אחת קטנה. אור חיוור בתוך החשיכה."

עידו ניסה. הוא ראה בעיניים עצומות חלל ריק, שחור, אינסופי. ובתוכו, הוא ניסה לדמיין אור קטן, כמו נר רחוק.

"תן לכל המחשבות להיות כמו עננים שעוברים," היא המשיכה. "אל תתפוס אותן. תראה אותן, תן להן לעבור, ותחזור לאור."

הוא שמע את החריקה של הסלעים מתחתיו, תחושה שמזכירה לו את הסכנה. אבל הוא ניסה להתעלם, לחזור לאור.

ואז, צליל.

דינג.

הפעמון צלצל, צליל חד ורך בו זמנית, כזה שנמשך באוויר כמו חוט דקיק של כסף. עידו הרגיש איך הצליל חודר לתוכו, איך הוא ממלא את החלל בראשו.

"תקשיב לקול," אמרה ד"ר אלמוג. "רק לקול. לנשימה שלך. כל השאר לא קיים."

עוד צלצול. דינג. הצליל נמס באוויר, השאיר אחריו שקט שהיה מלא במשהו.

עידו הרגיש איך הגוף שלו נרגע. לאט, כמעט בלי שהבחין, השרירים שלו השתחררו. הכתפיים ירדו, הנשימה נעשתה עמוקה יותר.

דינג.

הוא חשב על האור. הנקודה הקטנה, החיוורת, כמו כוכב רחוק בשמיים חשוכים. הוא התרכז בה, נתן לה להיות הדבר היחיד שקיים.

דינג.

הנשימה. הכנסה, הוצאה. האור. הכנסה, הוצאה. שום דבר אחר לא היה חשוב. לא המשקל, לא הפחד, לא הזיכרונות. רק האור, והקול, והנשימה.

דינג.

ומשהו קרה.

עידו הרגיש את זה כמו שינוי בלחץ, כמו ירידה איטית במשקל בלתי נראה שהיה עליו כל הזמן. זה לא היה פתאומי, לא דרמטי. זה היה כמו מים שמתרוקנים לאט מכוס. תחושה של קלילות שהתפשטה מחזהו, דרך הכתפיים, למטה לאורך הרגליים.

הוא פקח את עיניו.

הסדקים על הרצפה היו שם, אבל הם לא המשיכו להתפשט. הם היו דקים יותר, קטנים יותר, מאיימים פחות. האבנים שמסביבו, שבניסיון הקודם נמחצו לאבק, היו שלמות כמעט.

ד"ר אלמוג הביטה בכרונומטר הכסוף שלה. היד שלה רעדה.

"150 טון," היא אמרה, והקול שלה רעד גם הוא. "150. הורדת 50 טון."

עידו הביט בה, לא מעכל. הוא לא עשה שום דבר. רק נשם, והקשיב, וחשב על אור חיוור.

"הצלחת, עידו," היא אמרה, חיוך קטן על הפנים שלה. "זו התחלה."

הוא הרגיש איך משהו מתפרץ בתוכו, לא שמחה, אבל קרוב לזה. תחושה שהוא לא זכר שהרגיש מעולם. הצלחה. שליטה.

אבל אז, הצפצוף התחיל.

בהתחלה זה היה עדין, בקושי נשמע. עידו חשב שזה הדמיון, תוצר של הריכוז. אבל הצליל הלך והתחזק, הפך לתכוף יותר, גבוה יותר.

ד"ר אלמוג הביטה בחגורה שבידה. הפנים שלה השתנו. החיוך נעלם.

"עידו," היא אמרה, והקול שלה היה חד, חותך. "תסתכל על החגורה."

הוא הביט. החגורה במותניו, זו שהחזיקה אותו קל, הבהבה באדום. לא ירוק כמו תמיד. אדום. אור חזק, קבוע, מהבהב כמו אזעקה.

הצפצופים התגברו, הפכו למשהו שדומה ללבידה של מכונה, צלצול תכוף, נואש כמעט.

"תוריד אותה," צעקה ד"ר אלמוג, ורצה לעברו. "תוריד אותה עכשיו!"

עידו הושיט יד לאבזם, אבל הידיים שלו רעדו, לא הצליחו למצוא את השחרור. המתכת היתה חמה, כמעט חמה מדי. הוא לחץ, ושום דבר לא קרה.

"תן לי!" ד"ר אלמוג תפסה את החגורה, האצבעות שלה עובדות במהירות, לוחצות על האבזם. עידו ראה איך הידיים שלה רועדות, איך היא נלחמת במתכת שלא נפתחת.

הצפצופים היו גבוהים, כמעט צווחה. האור האדום הבהב חזק יותר, מהבהב בקצב מהיר, נראה כמו דופק של מפלצת.

"החזק חזק!" היא צעקה. "תלחץ על הצד!"

עידו שם את ידיו על החגורה, לוחץ בשני הצדדים, מרגיש איך המתכת נאבקת בו. ואז, עם צליל של מתכת שנקרעת, האבזם נפתח. החגורה נפלה על הרצפה בצליל מתכתי כבד.

הצפצופים הפסיקו.

ד"ר אלמוג הרימה את החגורה, מביטה בה. המתכת היתה שחורה במקומות, שרופה כמעט. האור האדום מת, והחגורה היתה שקטה.

"היא התחממה יתר על המידה," היא אמרה, הקול שלה שקט יותר עכשיו. "שימוש שני ברצף. היא לא יכלה להתמודד."

עידו הביט בחגורה המתה בידה. החגורה הרזרבית היתה על המזרן, אבל הוא לא היה בטוח שגם היא תחזיק מעמד.

"מה עכשיו?" הוא שאל.

ד"ר אלמוג הביטה בו, ואחר כך בחגורה. היא לא ענתה, אבל המבט שלה אמר הכל.

הזמן אוזל.