פרק 1: האיש עם המלפפון

המלפפון היה מושלם. ירוק כהה, מוצק, עם בליטות קטנות שהיו מבטיחות פריכות. דניאל החזיק אותו כמו שהיה מחזיק גביע, בוחן אותו מכל כיוון לפני שהניח אותו על הדלפק לצד שאר המצרכים.

זה היה אמור להיות רגע משעמם להפליא. עוד קנייה שגרתית של יום חמישי בערב. עוד תור קצר בקופה של "הסופר של מושיק", המכולת השכונתית שבקושי השתנתה מאז שדניאל עבר לבניין ממול לפני שש שנים. אותו מדף עם קופסאות שימורים מאובקות. אותה נורת ניאון שזמזמה ובערה לסירוגין. אותה קופאית בשם לימור שתמיד אמרה "בסך הכול?" בלי להרים את הראש.

הפעם לימור הרימה את הראש. לימור הסתכלה עליו. לימור חייכה חיוך שהיה רחב מדי וריק מדי מכדי להיות אמיתי.

"בסך הכול?" היא שאלה, והקול שלה נשמע כאילו היא לוחצת על עצמה להגיד את המילים הרגילות.

"כן, זה הכול," אמר דניאל, מנסה לחייך בחזרה. "יום חם, הא? לא יודע מה נסגר עם מזג האוויר השבוע."

לימור לא ענתה. היא הביטה במסך הקופה, לחצה על כמה מקשים, ואז לחצה שוב על אותם מקשים. המבט שלה נדד הצידה, אל עבר הדלת, ואז חזר למסך.

"זה יהיה七," היא אמרה, והמספרים העבריים התבלבלו לה פתאום.

"שבעים?" דניאל ניסה להבין אם הוא שמע נכון.

"כן, שבעים. שבעים ותשע." היא סרקה את המלפפון, והברקוד עלה על המסך. הסריקה נשמעה חזקה מדי בחלל הקטן של החנות.

משהו לא היה בסדר.

דניאל לא היה יכול לנסח את זה במדויק, לא באותו רגע. אבל כשהסתכל סביבו, הוא ראה את השכן מהקומה השנייה עומד ליד מדף הביסקוויטים עם טלפון מורם. השכן, בחור בשם רונן עם משקפיים עבים וזקן שלא היה מגולח כבר שלושה ימים, לא הסתיר את זה. הוא צילם. הוא צילם את דניאל.

שני אנשים נוספים בתור — אישה עם סל מלא ירקות, וגבר עם חולצת פלנל אפורה — הוציאו טלפונים משלהם. גם הם לא ניסו להיות דיסקרטיים. הם פשוט הצביעו עם המצלמות שלהם לכיוונו כמו תיירים בצמוד לפסל מוזר.

"סליחה," אמר דניאל, ופניו הופכות לחמימות בצורה לא נעימה. "אפשר לעזור במשהו?"

איש לא ענה. רונן לחש משהו לטלפון שלו. האישה חייכה חיוך תזזיתי והמשיכה לצלם.

דניאל הביט במלפפון. מלפפון. זה היה רק מלפפון. סוג ירוק, רגיל, כזה ששמים בסלט. הוא בחר אותו מתוך ערימה של עשרה מלפפונים אחרים שהיו כמעט זהים לחלוטין. מה לעזאזל היה בו כל כך מעניין?

"אני חושב שיש פה איזה אי הבנה," הוא אמר, פונה ללימור, אבל היא בדיוק התכופפה מתחת לדלפק וחיטטה בין שקיות ניילון.

"לימור?"

היא יצאה מלמטה עם שקית ירוקה ביד, וכשהתקרבה אליו, לחשתה כך שרק הוא ישמע: "תסתכל על הקופסה מתחת לקופה."

לפני שהספיק לשאול מה היא אומרת, היא כבר ישרה את הגב וסרקה את המלפפון שוב בחוסר עניין מופגן. "שבעים ותשע, כן."

"לימור, מה —"

"תסתכל על הקופסה," היא חזרה, והפעם הקול שלה היה חד יותר. היא לא חייכה יותר.

דניאל עשה מה שהיה עושה כל אדם שנמצא במצב מביך: הוא הוציא את הטלפון, הביט במסך כאילו יש שם משהו חשוב באמת, והשפיל את המבט.

מתחת לקופה הייתה קופסת קרטון שרוטה. היא נראתה כמו קופסה שנועדה להחזיק ניירות או קבצים ישנים, אבל דניאל ידע לראות שיש שם משהו אחר. בפינה שלה, מונח בזווית שנראתה כמעט מכוונת, היה פתק מקופל.

הנייר היה צהוב. בן אדם רגיל היה חושב שזה פשוט דף מדבקות ישן. אבל דניאל הכיר את הצבע הצהוב הזה. הוא הכיר גם את הדרך שבה הנייר קופל — קיפול כפול שלא היה מיושר לגמרי, כשהפינה הימנית בולטת קצת החוצה. כמו שתמיד קיפל.

הוא הושיט יד בלי להסיט את המבט מהמסך. האצבעות שלו נגעו בנייר, תפסו אותו, והכניסו אותו לכיס האחורי של המכנסיים. כל התנועה ארכה שנייה, אולי שנייה וחצי.

"במזומן או באשראי?" שאלה לימור, והקול שלה חזר להיות הקול הרגיל של קופאית במכולת שכונתית.

"מזומן," אמר דניאל, והשולף שטר של מאה. ידו רעדה כשהניחה אותו על הדלפק. הוא לא רצה שהיד תרעד. היד רעדה בכל זאת.

לימור לקחה את השטר, פתחה את הקופה, והחזירה לו עודף בלי לספור אותו. "שיהיה לך ערב טוב," היא אמרה, והמילים נשמעו כמו ברכה וכמו אזהרה באותו הזמן.

דניאל אסף את השקית עם המצרכים ויצא מהחנות. החום של הערב נחת עליו כמו משקולת, והניאון של המכולת נשאר מאחוריו עם הזמזום שלו. הוא הלך ישר קדימה, אל עבר הבניין.

"הי, דניאל!"

הקול של רונן. מאחוריו, כמובן.

"דניאל, חכה רגע!"

דניאל לא חיכה. הוא האיץ את הצעד, אבל לא יותר מדי. לא רץ. אסור היה לרוץ. מי שבורח נראה אשם, ומי שנראה אשם נותן לאנשים סיבה לצלם עוד ועוד.

"דניאל, אני רק רוצה לשאול אותך משהו!"

"אני ממהר," ענה דניאל בלי להאט. "פעם אחרת."

הוא נכנס לבניין, טיפס במדרגות — שתי קומות, הוא בזבז על המעלית יותר זמן ממה שהיה מוכן לבזבז — ונעל את הדלת מאחוריו.

הסיבוב הכפול הדהד במסדרון הקטן. רק אז הוא הניח לעצמו לנשום.

הדירה הייתה חשוכה. דניאל לא הדליק אור. הוא הלך ישר למטבח, שם את השקית על השיש, והוציא את הפתק מהכיס.

הנייר היה דק. הוא פרש אותו בזהירות, כאילו כל תנועה חדה עלולה לקרוע אותו, והדפוס של הכתב היכה בו כמו אגרוף.

הכתב היה של אחיו.

לא היה ספק. הוא הכיר את התנועות הקטנות, את האופן שבו האות ת' נוטה שמאלה, את הדרך שבה הוא סוגר את העין של ה-ע' — בקו קצר שנשבר באמצע. הוא היה מזהה את זה בכל מקום.

"אם קוראים את זה, המלפפון עבד. אל תשאל מי שלח אותך — לך הביתה ותפתח את התנור."

המילים היו כתובות בעיפרון, בלחיצה חזקה מדי, כמעט חדה. היה אפשר לראות את הלחץ שעבר ביד שכתבה.

דניאל קרא את הפתק שוב. ושוב. ושוב.

"המלפפון עבד." כאילו המלפפון היה חלק מתוכנית. כאילו כל מה שקרה בחנות — העיניים, המצלמות, הלחישות — היה צפוי מראש. גם הוא היה צפוי מראש.

אחיו, יונתן, נעלם לפני שנה. שנה בדיוק ביום ראשון הקרוב. המשטרה אמרה "עיתונאי שנסע לחקירה בשטח ולא חזר". העיתון שבו עבד אמר "אנחנו עושים כל מה שאפשר". החברים אמרו "הוא יחזור, הוא תמיד חוזר". רק דניאל לא אמר כלום. הוא ישב בדירה של יונתן ופתח את כל המגירות ובדק את כל הכיסים, מחפש משהו, כל דבר.

התנור.

דניאל פתח את דלת התנור. בתוכו, על הרשת של האפייה, היה חפץ קטן עטוף בנייר אלומיניום.

הוא הוציא אותו. הנייר היה מקומט, עם קרע קטן בפינה — כאילו מישהו פתח אותו והשאיר אותו פתוח למחצה, ואז עטף אותו מחדש. כשהסיר את הנייר, חשף כרטיס זיכרון ישן. מהסוג שהיה בשימוש במצלמות ובטלפונים של פעם.

דניאל העביר את הכרטיס בין האצבעות, מרגיש את המשקל הקל ואת הפלסטיק החלק. לא היה עליו תווית. אף סימן שיסביר מה יש בתוכו.

הוא ניגש לשולחן בפינה, הדליק את המחשב הנייד הישן — זה שקנה לפני חמש שנים ושמר לו על החיים רק בגלל שהוא סירב להיפרד ממנו — וחיכה שהוא יעלה. הרעש של המאוורר מילא את החדר. עשרים שניות על המסך. שניות שנמשכו כמו שעות.

הכרטיס נכנס לחריץ הצדדי בקליק, והמסך קפא לרגע לפני שהציג תיקייה עם קובץ אחד בפנים.

קובץ תמונה.

דניאל פתח אותו.

התמונה הייתה חשוכה — כל כך חשוכה שבהתחלה חשב שזו טעות. אבל לאט לאט, ככל שהעיניים שלו הסתגלו, הוא התחיל לראות צורות. משטח של שולחן. ציוד רפואי — סטריליזטור, מנורת בדיקה, מכונה שאת שמה לא ידע אבל ניחש שהיא קשורה למעבדה. חדר שהיה בו אור קר וצהוב, שמגיע מנורה אחת תלויה ונמוכה.

ובפינה התחתונה, על מסמך שהיה מונח על השולחן — חותמת רשמית.

"אגריטק בע״מ."

דניאל הכיר את החותמת. לא היתה דרך אחרת להכיר אותה — שום מכתב, שום חוזה, שום מסמך רשמי מחברת "אגריטק" לא היה מגיע אליו במקרה. אבל הוא הכיר אותה כי יונתן דיבר עליה.

"הם מייצרים את הזרעים של העתיד," אמר יונתן בפעם האחרונה שנפגשו, לפני שנה. "אלה שיש להם פטנט על החיטה שתצמח בתנאי יובש — יש להם פטנט גם על הדרך שבה החיטה נמכרת. על הדרך שבה היא מגיעה לשוק. על כל הדרך."

דניאל הסתכל על התאריך שבתחתית החותמת. התאריך היה מהשבוע שבו נעלם יונתן.

הרגע נעלם.

דניאל ישב מול המסך, הידיים שלו על המקלדת. הוא הריץ את התמונה — הגדיל אותה, הזיז אותה ימינה ושמאלה, חיפש עוד פרטים בכל פינה.

הציוד הרפואי. המנורה. השולחן המתכתי עם השריטות. ובצד, על כיסא פלסטיק לבן, היתה תיקיית מסמכים.

הוא הגדיל עוד, וזיהה את האותיות על התיקייה. "פרויקט קרקע פורייה."

"קרקע פורייה," חזר דניאל בקול, במילה אחרונה. למה קראו לזה כך? פרויקט כזה נשמע כמו כינוי ליחידה חקלאית, להנדסה גנטית, לא לתמונה חשוכה עם ציוד רפואי.

ואז הוא ראה את זה. התריס שלו.

התמונה נמתחה עד גבול היכולת שלה, אבל לא היה צורך בדיוק נוסף: על שולי התיקייה, בפינה התחתונה, הופיע לוגו קטן. עיגול עם שני ענפים — סמל של חברה שהכיר מכל מסמך, שלמרות שנעלמה, עדיין הופיעה בשלל מסמכים. היה את הלוגו של "אגריטק" על התיקייה, ועליו, במדבקה קטנה שהודבקה בזווית — הלוגו שלו. שורה של אותיות עם האות "י" מהבהבת בעיצוב מיוחד. הלוגו של יונתן. החברה שלו.

דניאל מצמץ. הוא לא היה בטוח אם זה אפשרי שהלוגו של אחיו מופיע על תיקייה של "אגריטק", אבל הוא לא התכוון לחקור את זה עוד. הוא הוציא את הטלפון, צילם את התמונה שעל המסך. צילם שוב, עם הבזק, ואז מחק את הקובץ מכרטיס הזיכרון.

התמונה נעלמה. הכרטיס היה ריק.

דניאל עצר לרגע. הוא הביט בכרטיס הריק שכבר לא הכיל כלום — רק את העקבות של מה שהיה בו. ואז הוא קם, הלך לשירותים, כרע על הברכיים.

האמבטיה היתה ישנה, עם רגלי מתכת שהיו מוזהבות פעם. הוא הושיט יד למרווח הצר שבין האמבטיה לרצפה, הרגיש את האבק ואת הצחצוח, והכניס את הכרטיס עמוק פנימה, מתחת לבסיס של האמבטיה.

ואז נשמע קול.

לא מבפנים — מחוץ לדלת. דפיקה. קצרה, חזקה.

דניאל קפא. היה לו את הרגע הזה — שבו הגוף קופא והלב ממשיך לפעום, במנותק — והוא היה מודע לכך שהוא עמד במצב כזה. יד אחת שלו פתחה את ברז הכיור כדי שמישהו ישמע מים, אבל הוא לא הדליק אותם. הדפיקה הקריאה שנית.

"אתה האיש עם המלפפון?"

הקול היה צלול. מנומס. כל כך צלול ומנומס שזה היה מפחיד יותר מכל צעקה.

"אנחנו צריכים לדבר על מה שהשארת לך במכולת."

דניאל לא ענה. הוא ניגש לדלת, מתקרב אליה בלי לנסות להסתיר את הצעדים — אבל גם בלי לרצות שישמעו אותם. הביט בפער הצר שבין הדלת למשקוף, אור קלוש נכנס דרכו, וצל של שתי דמויות הופיע בחוץ. שתיים. לא אחת.

הוא שלף את הטלפון מהכיס. המסך האיר, והמספר שהיה על החוגה — לא רשום בשם, לא מוכר — הציג תצוגה: 12 שיחות נכנסות באותה הדקה. שתים עשרה. שתים עשרה שיחות, כל אחת מהן נכנסה ברגע שהיא הופיעה על המסך.

הצללים בחוץ לא זזו. הקול לא נשמע שוב. אבל דניאל ידע שהם שם, מחכים שיענה.

הדירה שלו, מלאה כל כך בחיים. דלת כניסה עם סיבוב כפול, מזגן זמזם בפינה, קירות לבנים ומעט קישוטים. מלפפון על השיש במטבח — אותו מלפפון שאמור היה להיות פשוט ירק לסלט, היה ועודנו מלאות.

דניאל הסתכל על השעון. השעה היתה 19:42.

הלילה עוד היה ארוך.