פרק 1: היום הראשון

השער הראשי של הפקולטה לרפואה עמד לפניו כמו סף שמפריד בין שני עולמות. אברהם גולד נעצר לרגע, התבונן בבניין האבן העתיק שהתנשא מעליו, והרגיש את משקל התיק החדש על כתפו. הוא קנה את התיק לפני שבוע בחנות ליד הבית, בחר דווקא עור חום כהה שנראה רציני ומקצועי. החולצה הלבנה שלבש הייתה מגוהצת בקפידה, אמו התעקשה לגהץ אותה בעצמה למרות שאמר לה שהוא יודע לעשות זאת לבד.

סטודנטים זרמו סביבו לכל עבר. היו כאלה שנראו בטוחים לחלוטין, צעדו במהירות כאילו הם יודעים בדיוק לאן ללכת. היו כאלה שנעצרו כל כמה צעדים כדי להסתכל במפה או לשאול שאלות. אברהם שם לב לשניים שעמדו ליד לוח המודעות בכניסה, מתווכחים על איזה כיוון צריך ללכת כדי להגיע לבניין B. הוא עבר לידם בלי להתערב, החזיק את התיק קצת יותר חזק.

האוויר הבוקר היה צונן למדי למרות שהשמש כבר עלתה. אברהם נשם עמוק, ניסה לעכל את העובדה שהוא באמת כאן. ארבע שנים של לימודים לקראת זה, מבחן הקבלה שגרם לו כל כך הרבה דאגות, וההמתנה המעיקה לתוצאות. כשהמכתב הגיע, אמו בכתה. אביו לחץ את ידו בחוזקה ואמר "ידעתי" בלי להרחיב. אחותו הקטנה התבדחה שעכשיו היא תוכל לספר לכולם שהאח שלה הולך להיות רופא, כאילו זה איכשהו משפר את מעמדה בבית הספר.

הוא התקרב לכניסה, שם שני אנשים בגדים רשמיים חילקו מפות ומידע לכל מי שנכנס. אישה עם משקפיים עבים הושיטה לו דף מקופל ואמרה "ברוכים הבאים" בטון שנשמע אוטומטי למדי. המפה הייתה מפורטת אבל מבלבלת, עם מספרים וחיצים שלא היה ברור לאן הם מצביעים. אברהם מצא על הדף את הרשימה של ההרצאות הראשונות, וראה ש"יסודות הרפואה והנפש האנושית" מתקיים באולם 3 בבניין הראשי. לפחות זה לא הצריך ניווט מסובך דרך כל הקמפוס.

הוא התחיל ללכת לאורך המסדרון, התבונן בקירות האבן שהיו מכוסים במודעות ישנות ובלוחות מידע. היה משהו מרשים בעובדה שהבניין הזה עמד פה כבר עשרות שנים, שדורות של רופאים עברו דרך אותם מסדרונות. אבל גם משהו מעיק. כאילו המקום עצמו היה בוחן אותו, מחליט אם הוא באמת מתאים להיות חלק מהמורשת הזאת.

השלטים היו ברורים למדי כשניגש אליהם מקרוב. אברהם עקב אחרי החיצים שהצביעו לאולם 3, עבר ליד כמה כיתות קטנות שהיו ריקות לחלוטין. בסוף המסדרון היה אולם גדול עם דלתות כפולות שעמדו פתוחות למחצה. הוא שמע קולות מבפנים, מלמול של עשרות אנשים מדברים בו זמנית.

הוא נכנס והאולם התגלה מולו במלוא גודלו. זה היה מבנה מדורג, שבעת שורות של ספסלים עץ ישנים שירדו בהדרגה לכיוון פודיום קטן עם לוח שחור ענק. כמעט כל המקומות היו תפוסים. סטודנטים ישבו בקבוצות קטנות, חלקם כבר הכירו מהרזרבה או מקורסי הכנה. אברהם לא הכיר פה איש. הוא בחר ללמוד לבד, העדיף לא לקשור חברויות לפני שבאמת התחיל.

השורה האמצעית נראתה כמו פשרה טובה. לא קרוב מדי, כדי שלא ייראה נלהב מדי, אבל גם לא רחוק מדי שלא ייראה כאילו הוא מנסה להסתתר. הוא מצא מקום פנוי בין בחורה עם שיער קצר שקראה בספר ובחור בעל משקפיים שכבר רשם משהו במחברת למרות שהשיעור עוד לא התחיל.

התיק נחת על הרצפה ליד הספסל בקול חבטה קטן. אברהם שלף את המחברת שלו, עט, והחליט שאולי כדאי להוציא גם את הספר שקנה על יסודות הפסיכיאטריה למרות שזה לא היה חובה. הבחורה לידו הציצה לרגע, חייכה חיוך קצר ואדיב, וחזרה לקריאה שלה. נראה היה שהיא קוראת משהו מורכב למדי, שפתיה זזו מעט כאילו היא מנסה לחזור על משפטים בראש.

האולם התמלא בהדרגה עד שלא נותר אפילו מקום אחד פנוי. סטודנטים עמדו ליד הקירות, חלקם התיישבו על המדרגות בין השורות. אברהם שמע שיחות מכל הכיוונים, מישהו דיבר על המעונות, מישהו אחר התלונן על מחירי הספרים. זוג בשורה מאחוריו דיבר על פרופסור מסוים שהיה ידוע בכך שהוא נכשל חצי מהכיתה כל שנה. אברהם ניסה לא להקשיב אבל זה היה קשה להתעלם.

בדיוק כש השעה הגיעה לתשע בדיוק, הדלת הצדדית ליד הפודיום נפתחה. אברהם ראה דמות גבוהה נכנסת לאולם, והמלמול פסק כמעט מיידית. פרופסור שטרן נראה כמו דמות מתוך ספר היסטוריה. הוא היה גבר זקן למדי, אולי בן שבעים ומשהו, עם שיער לבן שהתנוסס מעל ראשו בצורה מדויקת. החליפה הכהה שלו הייתה ישנה אבל מסודרת, העניבה קשורה בצורה מושלמת. הוא נשא ערימה של ספרים תחת זרועו, ספרים שנראו ישנים ובלויים מרוב שימוש.

השקט שירד על האולם היה כמעט מוחלט. פרופסור שטרן הניח את הספרים על השולחן ליד הפודיום, פתח אחד מהם למקום מסוים שהיה מסומן בפתק ישן, ואז פנה אל הלוח השחור. הוא הרים גיר לבן והתחיל לכתוב באותיות גדולות וברורות.

"פרופ' משה שטרן" - הוא כתב בראש הלוח.

מתחת לכך הוא כתב בעברית מסודרת: "יסודות הרפואה והנפש האנושית".

אברהם התבונן בכתב היד המדויק, ראה איך כל אות נכתבת בתנועות בטוחות למרות הגיל המופלג של הפרופסור. היה משהו מרשים בצורה שבה הוא החזיק את הגיר, כאילו זו הייתה פעולה שעשה אלפי פעמים ועדיין לא איבד את המיקוד.

פרופסור שטרן הניח את הגיר והסתובב לעבר הסטודנטים. קולו כשהוא דיבר היה חזק ומדויק, למרות הגיל. לא היה בו רטט או חולשה, רק סמכותיות שקטה שגרמה לכל אחד באולם להקשיב.

"יום ראשון בשבוע הראשון של שנה חדשה" הוא אמר, התבונן באולם המלא. "אתם יושבים פה ומדמיינים את עצמכם כרופאים. מתארים לעצמכם חלוקים לבנים, סטטוסקופים, חדרי ניתוח. אבל לפני שתגיעו לשם, אתם צריכים להבין משהו בסיסי. הרפואה אינה מה שאתם חושבים."

הוא נעצר, נתן למילים לשקוע. אברהם מצא את עצמו רושם בדיוק את המשפט הזה במחברת, למרות שהשיעור לא באמת התחיל רשמית.

"אני רוצה לספר לכם על מקרה" פרופסור שטרן המשיך, פתח את אחד מהספרים שהביא איתו ועיין בו לרגע. "אישה בת ארבעים ושלוש הגיעה לבית החולים עם כאבי בטן כרוניים. הכאבים נמשכו שישה חודשים. היא עברה כל בדיקה שניתן לעשות. סריקות, בדיקות דם, אנדוסקופיה, קולונוסקופיה, בדיקות אולטרסאונד. הכל."

הוא הרים את מבטו מהספר, התבונן בסטודנטים שהתחילו לרשום בקדחתנות.

"הממצאים היו שליליים לחלוטין" הוא אמר. "כל בדיקה הראתה תוצאות תקינות. הרופאים היו מבולבלים. הם נתנו לה משככי כאבים שלא עזרו. הם שלחו אותה לרופא אחר, ועוד אחד, ועוד אחד. כל אחד מהם אמר אותו דבר - אין ממצא פיזי. הכאב לא אמיתי במובן הרפואי."

הבחורה לידו של אברהם הפסיקה לקרוא לחלוטין, הקשיבה בתשומת לב. אברהם שם לב שכמעט כולם באולם נטו קדימה, ניסו לשמוע כל מילה.

"האישה הייתה בייאוש" פרופסור שטרן המשיך, סגר את הספר והתבסס על השולחן. "היא לא יכלה לעבוד, לא יכלה לישון, כמעט לא יכלה לאכול. הכאב היה שם, אמיתי לחלוטין מבחינתה, אבל אף רופא לא ידע מה לעשות. התסכול הצטבר משני הצדדים. הרופאים הרגישו חסרי אונים, האישה הרגישה שאף אחד לא מאמין לה."

הוא עצר שוב, והפעם השתיקה נמשכה זמן רב יותר. אברהם ראה איך הפרופסור מתבונן בכל פינה של האולם, כאילו הוא בוחן את תגובות הסטודנטים.

"עד שרופא אחד הציע משהו אחר" פרופסור שטרן אמר לבסוף. "הוא שלח אותה לפסיכיאטר. לא כי הוא חשב שהיא משקרת או מדמיינת את הכאב. אלא כי הוא הבין שאולי המקור של הכאב לא נמצא במקום שבדקו."

אברהם הרגיש את סקרנותו עולה. הוא שמע על קשרים בין נפש וגוף, קרא על זה קצת בספרים, אבל מעולם לא שמע על מקרה קונקרטי.

"הפסיכיאטר שדיבר עם האישה לא עשה דבר דרמטי" פרופסור שטרן המשיך, קולו רך יותר עכשיו. "הוא פשוט שאל אותה על חייה. על המשפחה שלה, על העבודה, על דברים שקרו בשישה החודשים האחרונים. והיא סיפרה לו שבעלה נפטר בדיוק שישה חודשים לפני תחילת הכאבים."

הפרופסור נתן למידע הזה לשקוע. אברהם ראה איך חלק מהסטודנטים מנענעים בראשם, כאילו הם מבינים לאן זה מוביל.

"הם דיברו פעם אחת" פרופסור שטרן אמר, והקול שלו היה כמעט שקט עכשיו. "פגישה אחת של שעה. הפסיכיאטר לא נתן לה תרופות, לא עשה טיפול מורכב. הוא פשוט אפשר לה לדבר על האבל, על הכאב הרגשי שלא הייתה לה הזדמנות לעבד. ושבוע אחרי הפגישה, הכאב בבטן נעלם לחלוטין."

האולם היה שקט לגמרי. אברהם ראה איך כולם מנסים לעכל את המידע הזה. הוא רשם במחברת "כאב פיזי מנפש", וחשב עד כמה זה נשמע מוזר אבל גם הגיוני איכשהו.

"זהו הקשר בין הנפש לגוף" פרופסור שטרן אמר, קולו חזר לעוצמה הרגילה. "אתם תלמדו פה על גופות, על מחלות, על תרופות וטיפולים. אבל אם תשכחו שכל גוף שייך לנפש, אתם תכשלו בדיוק כמו הרופאים שבדקו את האישה הזאת."

הוא סובב אל הלוח, התחיל לכתוב שמות של מקרים נוספים. אברהם ראה רשימה של מצבים שונים - כאבי ראש, בעיות עיכול, נדודי שינה, כאבים שרירים. ליד כל אחד הפרופסור כתב "מקור אפשרי: נפשי".

"אני רוצה שתבינו משהו מהיום הראשון" פרופסור שטרן אמר, והפעם הוא לא הסתכל על הלוח אלא ישירות על הסטודנטים. "רופא שלא מבין נפש הוא רופא לא שלם. אתם יכולים לדעת כל תרופה, כל מחלה, כל טכניקת ניתוח. אבל אם לא תדעו לראות את האדם שמעבר לגוף, תהיו טכנאים ולא רופאים."

הוא נעצר ליד הפודיום, הניח את ידו על אחד מהספרים הישנים. אברהם ראה שהספר היה כל כך בלוי שהכריכה כמעט התפרקה.

"יש כאן בקרבכם כאלה שכבר יודעים שהם רוצים להיות מנתחים" פרופסור שטרן אמר, והיה משהו כמו חיוך קל על פניו. "יש כאלה שחולמים על רפואת ילדים, על קרדיולוגיה, על כל תחום אחר. זה בסדר. אבל כל אחד מכם, בכל תחום שתבחרו, יצטרך להבין נפש."

הוא פתח את הספר הישן, התחיל לקרוא מקרה נוסף. הפעם זה היה על חייל צעיר שחזר ממלחמה עם כאבי גב כרוניים. הרופאים בדקו אותו, לא מצאו פגיעה. רק אחרי שנים מישהו הבין שזה PTSD שמתבטא בכאב פיזי. אברהם רשם את המקרה בפירוט, ניסה להבין את המנגנון שגורם לנפש ליצור תסמינים גופניים.

השיעור התקדם בקצב מתון. פרופסור שטרן לא מיהר, נתן זמן לכל מושג לשקוע. הוא דיבר על הפילוסופיה של הרפואה, על האחריות של רופא לא רק לרפא אלא להבין. הוא הביא ציטוטים מרופאים עתיקים שכבר אז ידעו על הקשר בין נפש וגוף. הוא הזכיר את היפוקרטס, את מיימונידס, את רופאים מודרניים שניסו לגשר על הפער בין הפסיכולוגי לפיזי.

אברהם כתב עמוד אחר עמוד. היד שלו התחילה להכאיב מעט מרוב כתיבה, אבל הוא לא עצר. כל מקרה שהפרופסור הזכיר נראה חשוב, כל רעיון נראה כמו משהו שצריך לזכור.

הבחורה לידו כתבה בקצב איטי יותר, אבל היא בחרה את המילים בקפידה. הבחור עם המשקפיים מאחוריו כתב בקיצור מסובך שאברהם לא הצליח לפענח אפילו כשהציץ מהצד.

פרופסור שטרן עבר לדבר על הדילמות המוסריות של רפואה. הוא שאל מה רופא צריך לעשות כשהוא יודע שהמחלה של המטופל נובעת מהחיים שהוא חי, מהבחירות שהוא עשה. האם רופא צריך רק לרפא, או גם להדריך ולייעץ? היכן עוברת הגבול בין התערבות רפואית לבין התערבות אישית?

השאלות האלה היו מורכבות. אברהם לא ידע את התשובות, וברור שהפרופסור לא ציפה שידעו. אבל זה גרם לו לחשוב, לשקול זוויות שלא עלו בדעתו קודם.

השעה התקדמה, והאור בחוץ השתנה. אברהם ראה דרך החלונות הגבוהים של האולם איך השמש עברה מזווית לזווית. זמן עבר מהר יותר ממה שציפה.

פרופסור שטרן הגיע לסיכום של השיעור. הוא דיבר על המסע שהסטודנטים עומדים לעבור, על הקושי והיופי של מקצוע הרפואה. הוא אמר שהם יראו דברים קשים, יתמודדו עם מוות וכאב, אבל גם יזכו לעזור לאנשים בצורה שמעט מקצועות אחרים מאפשרים.

ואז, בלי התראה מוקדמת, הוא נעצר באמצע משפט. פרופסור שטרן הביט בסטודנטים, עיניו עברו מפנים לפנים, והאולם נעשה שקט שוב.

"יש לי שאלה" הוא אמר. הקול שלו היה ברור לחלוטין, חד כמו סכין. "מדוע בחרתם ברפואה - כדי לרפא גופות או כדי להבין את עצמכם?"

השאלה הייתה כמו אגרוף לבטן. אברהם הרגיש אותה חודרת דרך כל ההגנות שלו, דרך כל התירוצים והסיבות שספר לאנשים כשהם שאלו למה הוא בחר רפואה. הוא סיפר להם על הרצון לעזור, על האתגר האינטלקטואלי, על היציבות הכלכלית. אבל אף פעם לא חשב על זה ככה - האם הוא כאן כדי להבין את עצמו?

הוא הסתכל סביבו. סטודנטים התכווצו במקומותיהם, חלקם בחנו את הרצפה, חלקם העיפו מבטים זה לזה. הבחורה לידו נשכה את שפתה, מבטה קבוע בפרופסור אבל היא לא אמרה מילה. הבחור עם המשקפיים הפסיק לכתוב, העט שלו רפרף מעל הדף.

אף אחד לא ענה. השקט היה כמעט בלתי נסבל. פרופסור שטרן המתין, לא מיהר למלא את הדממה. הוא עמד שם, ידיו מונחות על השולחן, ופשוט חיכה.

השניות נמשכו. אברהם חש את הדופק שלו מואץ. חלק ממנו רצה לענות, להגיד משהו, אבל מה? הוא לא ידע את התשובה. האם הוא כאן כדי להבין את עצמו? זה נשמע נכון, אבל גם מוזר. הוא מעולם לא חשב על לימודי רפואה כמסע פנימי.

"חשבו על זה" פרופסור שטרן אמר לבסוף, קולו רך יותר עכשיו. "אין צורך לענות היום. אבל בסוף הדרך, כל אחד מכם יצטרך לדעת את התשובה."

הוא התחיל לאסוף את הספרים שלו, להכניס אותם בתיק עור ישן. הסטודנטים קמו לאט, פינו את חפציהם, התחילו לזרום לכיוון היציאות. השיעור נגמר.

רוב האולם התרוקן תוך דקות ספורות. אברהם ראה איך סטודנטים מיהרו החוצה, חלקם כבר מדברים על השיעור הבא, חלקם על המטלות שיש להם. הבחורה שישבה לידו אספה את הספר שלה, חייכה אליו שוב חיוך קטן, ויצאה.

אברהם אסף את חפציו לאט. המחברת נכנסה לתיק, העט, הספר שלא השתמש בו. הוא סגר את התיק בזהירות, הרים אותו על הכתף. האולם היה כמעט ריק עכשיו, רק כמה סטודנטים בודדים עוד התעכבו.

פרופסור שטרן עמד ליד הפודיום, ארז את ספריו לתוך תיק בלוי. אברהם הביט בו מרחוק. הפרופסור נראה שקוע במחשבות, ידיו זזו באוטומטיות בעוד שמבטו נדד למקום אחר.

היה משהו בשאלה שהפרופסור שאל. משהו שלא נתן לאברהם לצאת פשוט ולעבור לשיעור הבא. הוא חשב על כל המקרים שהפרופסור הזכיר, על האישה עם כאבי הבטן, על החייל עם כאבי הגב. כל אחד מהם היה בעצם אדם שלא הבין את עצמו, שהגוף שלו דיבר בשפה שהוא לא ידע לפענח.

אולי זה מה שהפרופסור ניסה להגיד. שרפואה היא לא רק על הגוף של אחרים, אלא גם על ההבנה של מה שקורה בתוך האדם. ואולי כדי להבין אחרים, רופא צריך קודם להבין את עצמו.

אברהם התחיל לצעד לכיוון היציאה, אבל אז נעצר. הרגליים שלו פשוט סירבו להמשיך. הוא הסתובב, הביט שוב בפרופסור שטרן שעדיין עמד שם וארז את החפצים שלו.

השאלה הייתה לא רק תיאורטית. זה היה ברור. פרופסור שטרן לא שאל אותה כדי לגרות או להרשים. הוא באמת רצה שהסטודנטים יחשבו, ואולי גם שמישהו יתקרב וידבר איתו.

אברהם נשם עמוק. ההחלטה הייתה מוזרה, לא הגיונית לגמרי. הוא בדרך כלל לא מתקרב למרצים אחרי שיעור ראשון. הוא מעדיף לשמור על מרחק, לקלוט את החומר בשקט. אבל הפעם משהו היה שונה.

הוא התחיל לצעד בין השורות, לרדת במדרגות המדורגות לכיוון הפודיום. כל צעד הרגיש כבד יותר, כאילו הוא עובר איזה סף שאין חזרה ממנו. הקולות בחוץ במסדרון הלכו ונעלמו, ועכשיו האולם היה שקט לחלוטין.

פרופסור שטרן הרים את מבטו כשאברהם התקרב. העיניים שלו היו חדות למרות הגיל, והן בחנו את אברהם ברצינות.

"פרופסור שטרן" אברהם אמר, והקול שלו נשמע רועד קלות. "אני אברהם גולד. רציתי לשאול משהו."

הפרופסור הניח את הספר שהחזיק, העניק לאברהם את תשומת לבו המלאה. הוא לא אמר מילה, רק חיכה.

"השאלה שלך, על רפואה וגופות ועל הבנת עצמנו" אברהם אמר, ניסה לארגן את המחשבות. "איך רופא יודע? כלומר, במקרה של האישה עם כאבי הבטן - איך רופא יודע מתי הבעיה היא גופנית ומתי היא נפשית?"

פרופסור שטרן הביט בו לרגע ארוך. אברהם הרגיש את המבט בוחן אותו, שוקל אותו. הייתה דממה שנמשכה שניות ספורות אבל הרגישה כמו נצח.

ואז הפרופסור הושיט יד לכיס החליפה שלו, שלף פתק קטן ועט. הוא כתב משהו בכתב יד ברור, קיפל את הפתק פעם אחת, והושיט אותו לאברהם.

"בוא למשרד שלי מחר בשלוש אחר הצהריים" פרופסור שטרן אמר. "חדר 214 בבניין B."

אברהם לקח את הפתק. הנייר היה דק וישן, כנראה משהו שהפרופסור פשוט מצא בכיס. הכתב היה ברור וקריא: "חדר 214, בניין B, 15:00".

"תודה" אברהם אמר, לא ממש בטוח מה עוד להגיד.

פרופסור שטרן חזר לארוז את הספרים שלו, והשיחה הייתה ברור שהסתיימה. אברהם נסוג צעד אחד, ואז עוד אחד, ואז פנה והתחיל ללכת לכיוון היציאה.

הפתק היה קמוט בידו. הוא החזיק אותו חזק, כאילו זה היה משהו יקר. הלב שלו דפק מהר, הרבה יותר מהר ממה שהיה הגיוני עבור שיחה כל כך קצרה.

הוא יצא מהאולם והמסדרון קיבל אותו בקולות של סטודנטים שעברו בין שיעורים. אברהם עצר ליד הקיר, פתח את הפתק שוב כדי לוודא שהוא קרא נכון. חדר 214, בניין B, שלוש אחר הצהריים.

משהו התחיל היום. אברהם לא היה בטוח מה, אבל הוא הרגיש את זה. השיעור הראשון היה אמור להיות סתם התחלה, פשוט כניסה למערכת. אבל השאלה של פרופסור שטרן, המבט הבוחן, וההזמנה למשרד - כל אלה יצרו משהו שהיה שונה.

הוא הכניס את הפתק בזהירות לכיס החולצה שלו, התיק נשען על הכתף, והוא התחיל ללכת במסדרון. השיעור הבא היה בעוד חצי שעה, בבניין אחר. הוא היה צריך למצוא את הדרך, להתמצא בקמפוס, להתרגל לסדר היום החדש.

אבל המחשבות שלו לא היו על השיעור הבא. הן היו על מחר, על שלוש אחר הצהריים, על מה שיקרה בחדר 214.