Chapter 2: היום הראשון

אברהם עמד בפתח המשרד של פרופסור שטרן ביום שלמחרת, בדיוק כפי שהתבקש. הדלת הייתה פתוחה למחצה והוא שמע קולות מבפנים. הוא דפק קלות על מסגרת הדלת.

"היכנס, גולד," אמר פרופסור שטרן מבלי להרים את מבטו מהניירות על שולחנו. "סגור את הדלת מאחוריך."

החדר היה קטן יותר ממה שאברהם דמיין. ספרים נערמו על כל משטח פנוי והאור החלש מהחלון היחיד לא הספיק להאיר את הפינות. שטרן הצביע על כסא מול השולחן.

"אז אתה רוצה לדעת כיצד מבחינים בין בעיה גופנית לנפשית," אמר שטרן לאחר שאברהם התיישב. "זו שאלה חשובה, אבל לא הנכונה."

אברהם הרגיש בלבול עולה בו. "לא הנכונה?"

"השאלה הנכונה היא כיצד מבינים שאין הבדל אמיתי ביניהן." שטרן סוף סוף הרים את מבטו מהניירות. "הגוף והנפש אינם שני דברים נפרדים שאפשר לטפל בהם בנפרד. אדם שסובל מכאב ראש כרוני יכול להיות שיש לו בעיה פיזית במוח, או שמא הוא חווה מתח נפשי שמתבטא בכאב. לפעמים זה גם וגם."

"אז איך מטפלים בזה?" שאל אברהם.

"מתחילים בלהקשיב," אמר שטרן. "רוב הרופאים לא יודעים לעשות את זה. הם שומעים רק את מה שהם מצפים לשמוע, ולא את מה שהמטופל באמת אומר."

שטרן קם ממקומו והלך אל אחד המדפים. הוא משך ספר ישן והחזיר אותו לשולחן, פתח אותו באמצע ואמר, "קרא את זה. זה מקרה של אישה שהתלוננה על כאבי בטן במשך שנים. כל רופא שראתה אמר לה שזה בדיוק מה שהיא אמרה - כאבי בטן. אף אחד לא שאל אותה מה קרה לה בתקופה שהכאבים התחילו."

אברהם הביט בעמוד. הכתב היה ישן וקשה לקריאה, אבל הוא הצליח להבין שהאישה איבדה את בנה בתאונה בדיוק באותו זמן שהכאבים החלו.

"היא לא יכלה להתאבל," אמר שטרן. "אז הגוף שלה עשה את זה במקומה."

"ואיך ריפאו אותה?" שאל אברהם.

"לא ריפאו," אמר שטרן בפשטות. "היא מתה בסוף. אבל אם מישהו היה מקשיב אליה באמת, אולי היה יכול לעזור לה להתמודד עם האובדן, ואז אולי הכאבים היו פוחתים."

אברהם הרגיש משהו כבד מתיישב בבטנו. זה היה שונה מהשיעורים שלמד עד כה. בשיעורים הם דיברו על תסמינים ואבחנות וטיפולים, אבל לא על האדם שמאחורי כל זה.

"אתה חושב שאתה מתאים למקצוע הזה?" שאל שטרן פתאום.

השאלה הפתיעה את אברהם. הוא לא ידע מה לענות.

"אני לא יודע," אמר לבסוף.

"תשובה טובה," אמר שטרן. "מי שחושב שהוא יודע הכול כבר בשלב הזה בדרך כלל לא מתאים. המקצוע הזה דורש ספק מתמיד, יכולת להודות בטעויות ולהמשיך ללמוד גם אחרי שלושים שנה."

שטרן סגר את הספר והחזיר אותו למדף. "אני שולח אותך למקום," הוא אמר. "בית חולים פסיכיאטרי בעיר. יש שם רופא בשם ד"ר יוסף כהן שמוכן לקבל סטודנטים להתנסות. אתה תתחיל שם שבוע הבא."

"התנסות?" אברהם לא ציפה לזה. הוא עדיין היה בתחילת הלימודים.

"אתה לא תטפל באף אחד," הסביר שטרן. "רק תצפה. תראה איך רופאים עובדים עם מטופלים פסיכיאטריים אמיתיים. זה יעזור לך להבין אם זה באמת מה שאתה רוצה לעשות."

אברהם יצא מהמשרד עם פתק שעליו היה כתוב את הכתובת של בית החולים ושם הרופא. הוא הרגיש מבולבל ונרגש בו זמנית. חלק ממנו פחד מהמחשבה לראות מטופלים אמיתיים. בשיעורים הכול היה תיאורטי ומסודר, אבל מה יקרה כשיעמוד מול אדם אמיתי שסובל?

השבוע הבא הגיע מהר מדי. אברהם קם מוקדם בבוקר והתלבש בקפידה. הוא לא ידע מה ללבוש להתנסות בבית חולים פסיכיאטרי, אז בחר במכנסיים כהים וחולצה לבנה. הוא רצה להראות מקצועי, אפילו שהוא רק סטודנט.

הנסיעה באוטובוס לקחה כמעט שעה. בית החולים היה בפאתי העיר, מבנה אפור גדול שהיה מוקף בגדר ברזל. אברהם עמד מול השער לרגע, מהסס. הוא ראה אנשים נכנסים ויוצאים. חלקם היו בעליל צוות רפואי, אחרים נראו כמו מבקרים. היה קשה לזהות מי היו המטופלים.

בקבלה, אישה מבוגרת עם משקפיים תלויים על שרשרת סביב צווארה ביקשה ממנו להמתין. היא התקשרה למישהו ואמרה שהסטודנט הגיע. אחרי כמה דקות הגיע גבר בגיל העמידה, לבוש חלוק לבן, עם שיער אפור קצר ופנים עייפות.

"אתה גולד?" הוא שאל.

"כן," אברהם קם ממקומו. "אברהם גולד."

"יוסף כהן," הרופא הושיט לו יד. "פרופסור שטרן שלח אותך. בוא איתי."

הם הלכו במסדרון ארוך. הקירות היו צבועים בצבע ירקרק דהוי והריצפה הייתה מרוצפת באריחים קרים. אברהם שמע קולות שהגיעו מחדרים שונים. צחוק, דיבורים, לפעמים צעקה. זה היה שונה מכל מה שחווה עד כה.

"אתה תהיה כאן פעם או פעמיים בשבוע," אמר ד"ר כהן מבלי להביט אליו. "תצפה בשיחות עם מטופלים, תלמד איך לנהל תיעוד רפואי, תבין מהם הפרוטוקולים. זה לא יהיה קל, אבל זה יהיה חשוב."

הם הגיעו לחדר קטן שבו היו כמה ארונות ומדפים. ד"ר כהן פתח אחד הארונות והוציא חלוק לבן.

"זה בשבילך," הוא אמר. "כשאתה פה, אתה לא סטודנט. אתה חלק מהצוות. המטופלים צריכים לראות אותך ככזה."

אברהם לקח את החלוק. החומר היה קשיח וריח של חומר ניקוי עלה ממנו. הוא לבש אותו מעל הבגדים שלו, מרגיש איך המשקל החדש יושב על כתפיו. ד"ר כהן הושיט לו תג פלסטיק עם שמו ותואר "מתמחה" כתוב מתחת.

"תצרף את זה," אמר כהן. "כדי שכולם יידעו מי אתה."

אברהם הצמיד את התג לחלוק. הוא הביט בעצמו במראה קטנה שהייתה תלויה על אחד הקירות. האדם שהשתקף בו נראה אחרת. יותר מבוגר. יותר רשמי. זה גרם לו להרגיש לא בנוח.

"בוא," אמר כהן. "נעשה סיבוב מהיר במחלקה."

הם יצאו מחדר ההלבשה והמשיכו במסדרון. כהן עצר ליד חדר גדול שבו ישבו מספר אנשים לבושים לבן. אחד מהם היה גבר צעיר שעשן סיגריה. אישה מבוגרת יותר כתבה משהו בדף. עוד אחד ישב ובהה בחלון.

"זה חדר המנוחה של הצוות," אמר כהן. "אבל גם המטופלים יכולים להשתמש בו לפעמים. תלוי במצבם."

הם המשיכו למספר חדרים נוספים. כהן הציג את אברהם בפני אחיות סיעוד שונות. רובן היו נשים מבוגרות עם פנים מותשות. הן הנהנו בנימוס אבל לא הראו עניין מיוחד בסטודנט החדש.

"יש כאן כללים שאסור לשכוח," אמר כהן כשהם הגיעו לפינה שקטה יותר. "ראשית, אף פעם לא להישאר לבד עם מטופל אלא אם ניתנה לך רשות מפורשת. שנית, לא לחלוק מידע אישי עם המטופלים. שלישית, תמיד לתעד הכול. כל שיחה, כל תצפית, הכול."

אברהם הנהן. הוא ניסה לזכור את הכללים, אבל הכול הרגיש מכריע.

כהן הביא אותו לחדר קטן שבו עמדו ארונות מתכת מלאי תיקים. הוא משך אחד מהתיקים והושיט אותו לאברהם.

"זה המטופל הראשון שלך," אמר כהן. "דני רוזנברג. בן ארבעים וארבע. מאושפז כאן כבר שבועיים בשל דיכאון חמור ומחשבות אובדניות. תקרא את התיק, תכיר את ההיסטוריה הרפואית שלו, ואחר כך תיכנס לשיחה איתו."

"שיחה?" אברהם הרגיש את הפאניקה עולה. "אתה רוצה שאני אדבר איתו?"

"זאת הדרך היחידה ללמוד," אמר כהן. "אל תדאג. אני אהיה בחדר הסמוך. אם משהו ישתבש, תצעק."

כהן השאיר את אברהם לבדו עם התיק. אברהם התיישב על כסא ליד השולחן ופתח את התיק. העמודים הראשונים היו טפסים מנהליים. תאריך אישפוז, שם, כתובת, פרטי קשר. דני רוזנברג גר באזור מרכז העיר, נשוי ואב לשלושה ילדים. הוא עבד כחשב במשרד ציבורי.

אברהם המשיך לקרוא. ההיסטוריה הרפואית הייתה מורכבת. דני עבר אפיזודות דיכאון בעבר, פעם ראשונה בשנות העשרים שלו. הוא קיבל טיפול תרופתי שעזר לזמן מה, אבל האפיזודה הנוכחית הייתה חמורה יותר. הוא הפסיק ללכת לעבודה, התנתק מהמשפחה, והתחיל לדבר על רצון לשים קץ לחייו.

המילים היו קרות וקליניות, אבל אברהם יכול היה לדמיין את הסבל מאחוריהן. הוא חשב על האישה שפרופסור שטרן סיפר עליה, זאת עם כאבי הבטן. כמה אנשים סובלים בדממה, מבלי שמישהו באמת מבין מה קורה להם?

הוא סגר את התיק ונשם עמוק. הוא ידע שהוא צריך להיכנס לחדר הטיפולים ולפגוש את דני. הרעיון הזה גרם לו לחשוב שאולי הוא עשה טעות בבחירת המקצוע. אולי הוא לא מספיק חזק בשביל זה.

אבל הוא קם ממקומו והלך לעבר חדר הטיפולים. הדלת הייתה סגורה. הוא דפק קלות ושמע קול מבפנים. "כן?"

"אני אברהם גולד," הוא אמר. "ד"ר כהן ביקש שאדבר איתך."

היה שקט לרגע, ואז הקול אמר, "בסדר. היכנס."

אברהם פתח את הדלת ונכנס. החדר היה קטן. שולחן ושני כסאות. חלון עם סורגים ומנורה חלשה בתקרה. על אחד הכסאות ישב גבר עם שיער דליל ופנים חיוורות. הוא לא הביט באברהם כשזה נכנס.

"שלום," אמר אברהם. "אני אברהם."

"שלום," ענה דני בקול שטוח. הוא המשיך להביט במשהו על הרצפה.

אברהם התיישב על הכסא הפנוי. הוא לא ידע איך להתחיל. הוא חשב על מה שלמד בשיעורים, על השאלות שצריך לשאול כדי לפתוח את המטופל.

"איך אתה מרגיש היום?" הוא שאל.

"בסדר," אמר דני.

"בסדר טוב או בסדר רע?" אברהם ניסה לחייך, אבל זה הרגיש מאולץ.

"בסדר," דני חזר על אותה מילה.

אברהם הרגיש שהוא מאבד את השליטה. השיחה לא התקדמה. הוא חשב על השאלות בספר הלימודי שלו. איך לבנות קשר עם מטופל. איך לגרום לו להרגיש בטוח.

"דני," הוא אמר. "אני יודע שזה לא קל להיות פה. אבל אני רוצה לעזור."

דני הרים את מבטו לראשונה. עיניו היו עייפות, כמעט ריקות. "אתה לא יכול לעזור," הוא אמר.

"למה לא?" שאל אברהם.

"כי אף אחד לא יכול." דני הוריד את מבטו שוב.

אברהם ניסה לחשוב מה לומר. הוא חשב על מה שפרופסור שטרן אמר. להקשיב. לא לשמוע רק את מה שהוא מצפה לשמוע, אלא את מה שהמטופל באמת אומר.

"ספר לי על המשפחה שלך," הוא אמר.

דני לא ענה מיד. הוא הביט שוב במשהו על הרצפה, ואז אחרי רגע ארוך הוא אמר, "למה זה משנה?"

"אני רוצה להכיר אותך," אמר אברהם. "לא רק את המחלה שלך."

דני נשם עמוק. אברהם ראה שמשהו בתגובה שלו נגע בו. אולי הייתה בה קצת אמת שדני לא ציפה לשמוע.

"יש לי אישה," אמר דני לאחר רגע. "ושלושה ילדים. שני בנים ובת."

"איך קוראים להם?" שאל אברהם.

דני התחיל לענות, אבל פתאום משהו השתנה בפניו. ההבעה העייפה נעלמה והוחלפה במשהו אחר. כאב. הוא פתח את הפה כאילו רצה לומר משהו, אבל במקום זאת הוא התחיל לבכות.

זה היה פתאומי. דני לא ניסה להסתיר את הבכי. הוא ישב שם והדמעות פשוט זלגו מעיניו. אברהם קפא במקומו. הוא לא ידע מה לעשות. כל מה שלמד בספרים לא הכין אותו לרגע כזה.

"דני," הוא אמר בקול שנשמע חלש. "זה בסדר. אתה יכול לבכות."

דני לא הפסיק. הוא הרים את ידיו אל פניו והתחיל לבכות בקול רם. זה היה קול של כאב עמוק, משהו שהיה חבוי בפנים הרבה זמן.

אברהם ניסה להרגיע אותו. הוא אמר מילים כמו "זה יהיה בסדר" ו"אני כאן בשבילך", אבל הן נשמעו ריקות. הוא גמגם כשדיבר, מרגיש איך המילים לא מגיעות לדני בכלל.

ואז דני קם פתאום על רגליו. הכסא נדחף לאחור והתנגש בקיר. "אף אחד לא מבין אותי!" הוא צעק. "אף אחד!"

"דני," אברהם ניסה שוב. "תשב. בבקשה."

"למה?" דני צעק. "למה שאשב? כדי שתוכל לשאול אותי עוד שאלות טיפשיות? כדי שתוכל להגיד לי ש'זה יעבור'?"

אברהם לא ידע מה לענות. הוא ניצב שם, מבולבל ופחדן. דני התחיל ללכת לכיוון הדלת.

"אני עוזב מהמקום הזה," הוא אמר. "אני לא צריך את זה."

"אתה לא יכול..." אברהם התחיל לומר, אבל הוא לא ידע איך להמשיך. הוא לא זכר מה הפרוטוקול במצב כזה. האם הוא צריך לעצור את דני? האם לקרוא לעזרה?

לפני שהוא הספיק להחליט, הדלת נפתחה. ד"ר כהן נכנס לחדר. הוא הביט בדני, ואז באברהם, והבין מיד מה קרה.

"דני," הוא אמר בנימה רגועה אבל נחושה. "חזור לכסא."

"לא," אמר דני. הוא עמד ליד הדלת, גופו רועד.

"אני לא מבקש," אמר כהן. "אני אומר לך. תחזור לכסא."

משהו בצורה שבה כהן דיבר גרם לדני לעצור. הוא הביט בו, ואחרי רגע ארוך הוא נאנח והלך בחזרה אל הכסא. הוא התיישב, עדיין רועד.

כהן הביט באברהם והנהן לעברו לשבת בצד. אברהם הסתובב והתיישב על הכסא הפנוי ליד הקיר. הוא הרגיש שהוא נכשל.

כהן התיישב במקום שבו ישב אברהם. הוא לא אמר כלום לרגע. רק ישב שם והמתין. דני המשיך לבכות, אבל לאט הבכי נחלש.

"דני," אמר כהן לבסוף. "תנשום. קח אוויר לאט."

דני ציית. הוא נשם עמוק. פעם. שתיים. שלוש.

"טוב," אמר כהן. "עכשיו ספר לי מה קרה."

"הוא שאל אותי על המשפחה," אמר דני. קולו היה שבור. "ואני לא יכול... אני לא יכול לחשוב עליהם בלי להרגיש שאני מת מבפנים."

"למה?" שאל כהן.

"כי הם יותר טובים בלעדיי," אמר דני. "הם לא צריכים אותי."

"זה מה שאתה חושב," אמר כהן. "אבל זה לא אומר שזה נכון."

דני הביט בו. "איך אתה יודע?"

"כי ראיתי את אשתך פה," אמר כהן. "היא באה כל יום. מחכה בחוץ. מבקשת לראות אותך. זה נראה לך כמו מישהי שחושבת שהיא יותר טובה בלעדיך?"

דני לא ענה. הוא הביט שוב במשהו על הרצפה, אבל הפעם משהו בהבעה שלו היה רך יותר.

"תישאר פה עד סוף היום," אמר כהן. "אחרי זה נחשוב מה עושים. בסדר?"

דני הנהן. זה היה רק מחווה קטנה, אבל זה הספיק.

כהן קם ממקומו. הוא הנהן לאברהם לעזוב את החדר איתו. כשהם יצאו, אברהם שמע את דני נושם עמוק, מנסה להירגע.

במסדרון, כהן אמר לו, "בוא למשרד שלי בסוף היום."

אברהם הנהן. הוא הרגיש שהוא פיספס משהו בסיסי, משהו שכהן הצליח לעשות בקלות.

היום המשיך. אברהם ישב בחדר התצפית וצפה ברופאים אחרים מדברים עם מטופלים. הוא ניסה ללמוד, לשים לב איך הם מנהלים את השיחות. איך הם מגיבים כשהמטופל נסגר או כועס. אבל הכול הרגיש רחוק. הוא לא הפסיק לחשוב על דני, על הצורה שבה הוא קם וצעק, על הביטחון שהוא לא מספיק טוב.

בסוף היום, אברהם הלך למשרדו של כהן. הדלת הייתה פתוחה והוא נכנס בלי לדפוק.

"שב," אמר כהן. הוא ישב מאחורי שולחנו, מבט עייף בפניו.

אברהם התיישב. הוא חיכה שכהן יאמר משהו.

"אתה חושב שנכשלת," אמר כהן.

"כן," ענה אברהם בכנות.

"טוב," אמר כהן. "זה מראה שיש לך מודעות עצמית. הרבה רופאים צעירים לא מבינים מתי הם מפספסים, והם חוזרים על אותן טעויות שוב ושוב."

"אז מה עשיתי לא בסדר?" שאל אברהם.

"שאלת שאלות נכונות," אמר כהן. "אבל לא ידעת איך להגיב לתשובות. דני פתח לך את הלב כשהתחיל לבכות, ואתה פחדת מזה. ניסית להרגיע אותו במקום לתת לו לחוות את הרגש."

"אבל הוא התחיל לצעוק," אמר אברהם. "הוא רצה לעזוב."

"כן," אמר כהן. "כי הרגשתי שהוא לא יכול לתת לך לראות אותו כל כך שבור. אתה ניסית להיות לו חבר, לא מטפל. ומטפל צריך להיות משהו אחר."

"מה?" שאל אברהם.

"מטפל צריך להיות מי שלא פוחד מהכאב של המטופל," אמר כהן. "מי שיכול להישאר איתו במקום הקשה מבלי לנסות למהר ולתקן אותו. אמפתיה חשובה, אבל אתה לא יכול להיגרר למצוקה שלו. צריך לשמור על גבולות מקצועיים."

אברהם הקשיב. הוא הבין שכהן מדבר על משהו שהוא לא באמת הכיר. זה היה יותר מסתם לדעת מה לשאול. זה היה על היכולת להיות נוכח עם האדם בלי לאבד את עצמך.

"תחזור לפה שוב בשבוע הבא," אמר כהן. "ותנסה שוב. הפעם תדע קצת יותר."

אברהם יצא מהמשרד כשהשמש כבר התחילה לשקוע. הוא הלך במסדרון השקט, רוב הצוות כבר עזב והמקום היה רדום. הוא עבר ליד חדר הטיפולים שבו דיבר עם דני. הדלת הייתה פתוחה והוא הביט פנימה.

החדר היה ריק. השולחן והכסאות עדיין עמדו במקומם. על השולחן היה מונח תיק, התיק של דני. אברהם נכנס והתיישב על אחד הכסאות. הוא הביט בתיק, חשב על כל המילים שכתובות בתוכו. כל ההיסטוריה של דני, כל הכאב שלו.

הוא חשב על השאלה שפרופסור שטרן שאל אותו. למה הוא בחר ברפואה? כדי לרפא או כדי להבין את עצמו? אברהם לא ידע את התשובה. אולי זה גם וגם.

הוא ישב שם בחדר הריק, המחלקה כבר שקטה לגמרי, והביט בתיק שעדיין מונח על השולחן. הוא שאל את עצמו אם יש לו את היכולת להיות פסיכיאטר.