פרק 1: התעוררות

החול היה חם מתחתיו. חם מדי, כמו חול של תנור. אורי פתח את עיניו ומיד עצם אותן שוב מול האור הלבן, הצורב. הכאב הגיע אחר כך, לא בבת אחת אלא בגלים קטנים ומתגברים. שריטות עמוקות על הזרועות, חום צורב בלחי אחת, תחושה של שפשוף גס לאורך כל הגב מתחת לחולצה הקרועה. הראש שלו לא כאב בדיוק, הוא רעד. רעד מבפנים, מהדהד כמו פעמון שנפגע, והצלצול הפנימי הזה היה רעש המנוע המתפוצץ. לא זיכרון, אלא הדהוד פיזי שנותר באוויר בתוך גולגולתו.

הוא שכב על גבו, נושם בחופזה, מנסה להבין מה רואות העיניים הסגורות למחצה. רק שמים. שמים תכולים-לבנים ללא סוף, ללא ענן אחד שישבור את המונוטוניות המסנוורת. הוא הפנה את ראשו לצד, ועצם שוב את העיניים. זה לא עזר. התמונה כבר נחרטה שם: חול צהוב, גלים לבנים מתנפצים, ושוברי גלים ירוקים-כחולים שנמשכים עד לקו אופק מעורפל.

איפה הוא? השאלה הייתה מטופשת, חסרת משמעות כמו צליל הפעמון בראשו. הוא ידע איפה הוא לא. הוא לא היה באולם הישיבה, לא בחדרו הצנוע בבני ברק עם ספרי הגמרא המסודרים על המדף. האוויר כאן היה שונה – מלח, לחות, משהו מתוק-רקוב שהוא לא הצליח לזהות. הוא הרים את יד ימינו מול פניו. האצבעות רעדו קלות. כף היד הייתה מלוכלכת בחול דביק, ופס דקיק של דם יבש הצטייר לאורך האגודל. הוא הביט בדם, במלאות שעל האצבעות. זה נראה כמו יד זרה.

לקח לו עוד רגע ארוך להבין שהוא צריך לקום.

התנועה הראשונה כמעט והחזירה אותו אל החום והרעש. כל שריר בגופו התנגד, צווח במחאה שקטה. הוא התגלגל על צדו, מרגיש את גרגירי החול הצורבים נדבקים לפצעים הלחים על זרועו. אחר כך דחף את עצמו למעלה, תומך בגופו הרועד על המרפקים. העולם סחרר לרגע. האופק התהפך, השמים התחלפו עם הים והים עם החול. הוא עצם עיניים, נשם עמוק, וחיכה שהסחרור יחלוף. כשפתח אותן שוב, המראה היה ברור יותר, וחסר ההיגיון באותה מידה.

לאורך קו החוף, מפוזרים כמו צעצועים שבורים של ילד ענק, היו שרידי המטוס הקל.

הוא ראה כנף אחת שבורה ומעוקמת, הבד הלבן שלה קרוע לגזרים וחשוף את שלד המתכת הדקיק מתחתיו. ראה גוף המטוס הראשי, או מה שנשאר ממנו – גליל מעוך ומעושן שחצי ממנו שקוע במים הרדודים, צבוע בשחור של פיח ושריפה. חלקים קטנים יותר היו מפוזרים לכל עבר: פסולת מתכת מבריקה בשמש, חתיכות פלסטיק לבן, רצועה של משהו שנראה כמו מושב מרוטק. העשן כבר לא עלה משום דבר. רק השמש הלוהטת והגלים הקרים שרחצו את ההריסות בקצב קבוע ואדיש.

אורי התרומם על רגליו.

הרגליים רעדו תחתיו, מתנדנדות כמו ענפי במבוק דקים ברוח. הוא נעמד שם דקה שלמה, רק כדי להוכיח שהוא יכול. המכנסיים הכהים שלו היו ספוגי מים מלחיצים עד הברכיים, כבדים ומגושמים. הוא משך בהם בחוסר תועלת, ואז הרים את מבטו מההריסות אל קו העצים שהתחיל כמה עשרות מטרים מחוף החול. יער. צפוף, ירוק עד אפלולית. משהו בתוכו צייץ – ציפור עם קריאה חדה ולא מוכרת.

זה היה רגע של שקט מוזר, שבו המוח שלו ניסה לעכל יותר מדי דברים בבת אחת והפסיק לעכל דבר לגמרי. ואז פרץ הקול החוצה.

"אבא?"

המילה יצאה חלשה, צרודה מגרון יבש מדי. הוא ניסה שוב, חזק יותר.

"אבא! אמא!"

הוא הסתובב לאט על ציר רגליו הרועדות, סוקר את קו החוף הריק בשתי העברים. החול הלבן נמתח לשני הכיוונים עד שהתעקל ונעלם מאחורי סלעים או סבך ירוק.

"רבי שטיינמן? מישהו?"

קולו נשמע דקיק וזר באוויר הפתוח, חסר את ההד של קירות אולם הישיבה. הגלים המשיכו להתנפץ ברעש קבוע ולגלגל את הקצף הלבן על החול. הם בלעו את הקריאות שלו בלי להשאיר זכר.

"חיים! חיים אתה כאן?"

זה היה שמו של הטייס. יהודי מבוגר עם כיפה סרוגה שהיה אמור להטיס אותם לאיזה אירוע משפחתי רחוק. חתונה? ברית? הפרטים התערפלו לו עכשיו, חשובים פחות מהתמונה הברורה של האיש יושב ליד הגלגלים עם אוזניות על ראשו. חיים לא ענה.

הבדידות הכתה בו אז, לא כמחשבה מופשטת אלא כעובדה פיזית. האוויר סביבו היה ריק מאנשים. השמיים היו ריקים ממטוסים. הים היה ריק מספינות. הוא עמד לבדו על רצועת חול בין מים ליער, עם גופו הכואב והבגדים הרטובים וההריסות המעושנות כעדות יחידה לעולם שהיה פעם.

הוא התחיל ללכת.

לא לכיוון מסוים, רק להתחיל לזוז כי העמידה במקום הפכה לבלתי נסבלת. רגליו צעדו בחוסר יציבות על החול הרטוב קרוב למים, שם הקרקע הייתה קשה יותר. כל צעד שלח זעזוע כואב דרך הקרסוליים והברכיים. הוא צילע קדימה, עיניו סוקרות את קו הגבול בין החול לסבך הירוק.

הוא חיפש גופות.

המחשבה עלתה מאליה, ברורה ומזעזעת בפשטותה. אם המטוס התרסק והוא שרד, אולי אחרים שרדו גם הם. אולי הם פצועים, תקועים בין העצים, זקוקים לעזרה. אבל בעומק ליבו, במקום שהוא עדיין לא העז להביט אליו ישירות, הוא חיפש את ההוכחה ההפוכה. הוא חיפש את הסוף שלהם, כדי לדעת.

ההליכה הפכה לסריקה שיטתית יותר ככל שגופו התעורר מההלם הראשוני. הוא התרחק מהמים והתקרב לקצה הסבך, שם שיחים קוצניים עם עלים רחבים ומבריקים התחילו לפלוש אל החול. העיניים שלו רפרפו על כל כתם כהה בחול, על כל צורה שלא נראתה כמו סלע או עץ שסחף הים.

ואז הוא מצא משהו.

זה היה ספר. ספר עב כרס שכרך עור שחור שלו היה קרוע בצד אחד ודפיו התנפחו מלחות כמו פטריה רקובה. הספר שכב פתוח על גבו בחול הרטוב, הדפים הלבנים פרושים כמו כנפיים שבורות. אורי קפא במקומו. הוא הכיר את הכריכה הזאת גם ממרחק עשרה מטרים.

זה היה ספר התורה שהיה אמור להיות בארון הקודש הקטן במטוס. חיים אמר משהו על זה לפני ההמראה, שהמטוס כולל תפילה קטנה לנוסעים דתיים.

אורי ניגש אל הספר בצעדים איטיים, כאילו התקרב לחיה פצועה שעלולה לתקוף. הוא כרע על ברכיו לצד הדפים הרטובים. הכתב העברי השחור זרם על הקלף המכווץ, המילים התעוותו ונמסו לכתמי דיו כחולים-שחורים. הוא קרא כמה מילים מקוטעות: "בראשית... אלוהים... את השמים..." המים המלחים כרסמו את הקלף העתיק, הפכו אותו לדבר מעוות וחסר משמעות.

ידיו רעדו שוב כשהרים דף אחד ספוג במים. הקלף כמעט ונקרע ממשקלו שלו. הוא הניח אותו בחזרה בעדינות מוזרה, כאילו עדיין היה אפשר להציל משהו כאן. אבל מה בדיוק? הספר היה הרוס. המילים היו הרוסות.

הוא התרומם והמשיך ללכת, עכשיו מהר יותר. הרגליים כבר כמעט ולא כאבו. משהו אחר דחף אותו קדימה – דחף למצוא עוד, לראות עוד.

כעשרים מטרים הלאה הוא ראה את התיק.

זה היה תיק יד קטן מבד כחול כהה עם רוכסן שבור. הוא שכב הפוך בין שני שורשי עץ חשופים שבצבצו מהחול כמו אצבעות מתות. אורי הרים אותו. התיק היה קל מדי, ריק כמעט לגמרי מלבד כמה דברים שנדבקו לתחתית הרטובה: מפתח בית עם תליית פלסטיק של בית כנסת מקומי, ארנק עור דקיק ורטוב שכיסוי הניילון שלו הכיל תמונה מטושטשת של ילדה קטנה עם צמות – האחות שלו? בת דודה? – וכמה מטבעות לחות שהחלידו יחד לגוש מתכת אחד.

הוא פתח את הארנק בחיפוש אחר תעודה מזהה, אבל הניירות הפכו לעיסה אפורה בלתי קריאה. רק השם הפרטי היה אפשר לקרוא בחלק העליון של רישיון נהיגה שהתפרק: "שרה". אמא שלו? לא, אמא שלו הייתה בבית בבני ברק. זו הייתה שרה אחרת, אחת הנוסעות.

אורי סגר את הארנק והחזיר אותו לתיק עם הידיים הרועדות שלו. הוא הביט סביב שוב, מצפה לראות את שרה הזאת יושבת מאחורי עץ פצועה אבל חיה. רק עצים ושיחים ועוד עצים ושיחים שהלכו והסתבכו לפנים היער האפלולי.

"שרה!" הוא צעק לכיוון הסבך.

רק ציוץ ציפור ענה לו.

"מישהו! אני כאן! עונים לי!"

הפעם הוא לא המתין לתשובה שלא הגיעה. הוא פנה וצעד חזרה לאורך קו החוף בכיוון ההפוך מהלך קודם, עיניו נעות ללא הרף בין החול לסבך למים.

הוא מצא חצי משקפיים עם עדשה אחת סדוקה. מצא נעל אחת שחורה של גבר. מצא פיסת בד עם דוגמת פרחים שהייתה אולי חלק משמלה. כל חפץ היה כמו אבן בקבר שלא נכרה עד הסוף – סימן לנוכחות שהייתה ונעלמה בלי להשאיר גוף מאחור.

השמש הייתה גבוהה בשמיים עכשיו ולוהטת ישירות על ראשו החשוף – הכיפה נעלמה איפשהו בין ההתרסקות לחוף – והוא חש את העור על פניו וזרועותיו מתחיל לצרוב תחת הקרניים הבלתי פוסקות. הפה שלו היה יבש כמו צמר גפן, הגרון צרוב מבפנים כאילו שאף אבק לוהט.

והוא המשיך ללכת כי מה עוד היה לו לעשות? להפסיק ללכת משמעו להודות במשהו שהוא עדיין לא היה מוכן להודות בו.

הסריקה הפכה לאובססיבית יותר עם כל מטר שלא מצא דבר חדש. עיניו נעצמו לחצי כדי להתמקד טוב יותר בכל פרט קטן בנוף המתעתע הזה שבו כל צל יכול להיות גוף וכל גוש אצות יכול להיות בד של בגד.

ואז הוא ראה משהו לבן בולט בין השיחים הירוקים הרחק משם.

הלב שלו החסיר פעימה אחת ארוכה לפני שהחל לפעום במהירות מטורפת בתוך החזה הצר שלו.

הלבן הזה לא נראה כמו בד או פלסטיק – הוא היה חלק ומבריק כמו חרסינה או עצם.

אורי החל לרוץ.

רגליו הכאובות צעדו בחוסר קואורדינציה על החול הרך שנתן תחתיו וגרם לו למעוד כמעט בכל צעד שנייה. הנשימה שלו נעתמה בגרון הצרוב והוא פרש את ידיו קדימה כאילו יכול למשוך את עצמו לעבר הכתם הלבן מרחוק בכוח הרצון בלבד.

כשהגיע למרחק כמה מטרים ממנו הוא האט לפתע והפך לצעדים זהירים ומהססים.

זה לא היה גופה. זה היה בובה. בובת פורצלן קטנה של ילדה עם שמלה כחולה ושיער בלונדיני מצוייר שהתנפץ לרסיסים רבים כשפגע בקרקע – הראש נפרד מהגוף והידיים והרגליים היו שברים חדים ומבריקים בשמש.

אורי עמד מעל השברים ונשם בכבדות. הלב שלו עדיין הלם בפראות. העיניים שלו התרוצצו בין שברי הפורצלן הלבנים לבין הסבך הירוק שמאחוריהם. ואז הן נעצמו. והוא צנח על ברכיו בחול הרך ליד הבובה השבורה. והוא התחיל לבכות. לא בכי רם או דרמטי אלא יבבות קצרות ושטוחות שיצאו מגרון יבש מדי לדמעות אמיתיות. והוא ישב שם זמן מה ארוך מאוד עם גב כפוף וראש מורכן מעל שברי הפורצלן הלבנים. וכשהתרומם סוף סוף והמשיך ללכת חזרה לכיוון שרידי המטוס הרחוקים שעלו מעשן שחור לפני זמן רב מאוד – רגליו כבר לא רעדו כלל. הן היו יציבות לגמרי. ובעיניים שלו כבר לא היה חוסר אמון. רק משהו ריק ושקט שהתחיל להתמלא בהדרגה במשהו אחר לגמרי. משהו קר יותר. משהו חדש

ההליכה חזרה לשרידי המטוס לקחה יותר זמן מהצפוי. הרגליים היו יציבות עכשיו, אבל הראש היה כבד מדי, עמוס בתמונות של ספר תורה קרוע ובובה שבורה ושל תיק כחול ריק. הוא הלך לאורך קו המים, שם החול היה קשה יותר, והשאיר מאחוריו את המקום שבו מצא את הבובה. את המקום שבו הפסיק לחפש גופות.

כשהגיע חזרה אל גוף המטוס המעוך, השמש כבר החלה לרדת מעט במערב. האור השתנה – לא לבן וצורב אלא זהוב ורך יותר, מצייר צללים ארוכים מההריסות על החול הלבן. אורי עצר מול הגליל המעושן והביט בו כאילו ראה אותו בפעם הראשונה.

זה לא היה מטוס יותר. זה היה רק חפץ. דבר. כמו אבן או עץ שנסחפו לחוף. ההבנה הזאת הייתה חשובה איכשהו. אם זה רק חפץ, אז אפשר לקחת ממנו דברים.

הוא התקרב לחתיכת הכנף השבורה תחילה. הבד הלבן היה קרוע לגמרי, אבל שלד המתכת הדקיק שמתחתיו נראה יציב יחסית. הוא משך באחד המוטות הארוכים, מנסה לשחרר אותו מהמבנה המעוקם. המתכת הייתה חמה מהשמש, כמעט לוהטת למגע. הוא נשך את שפתיו והפעיל לחץ, מרגיש את השרירים הדקים בזרועותיו מתכווצים בחולשה מוזרה. המולט לא זז. הוא ניסה שוב, הפעם עם כל משקל גופו, ופתאום משהו נשמע נקרע – לא המתכת אלא הבד הישן שהחזיק אותה – והמוט השתחרר עם פיסת בד לבנה דבוקה אליו.

הוא החזיק את המוט בידיים רועדות מעט מהמאמץ. הוא היה באורך כמטר, דק אבל קשיח. מה אפשר לעשות עם מוט מתכת? הוא לא ידע. אבל הרגיש נכון להחזיק משהו ביד, משהו מוצק שלא היה חלק מגופו.

הוא הניח את המוט על החול והמשיך לסרוק את ההריסות בעיניים חדשות יותר, עיניים שחיפשו לא סימני חיים אלא סימני תועלת.

יריעת המתכת המעוכה משכה את תשומת לבו אחר כך. היא הייתה חלק מהגוף הראשי, קרועה ומעוקמת אבל שטוחה יחסית, בגודל של דלת קטנה. הפינות שלה היו חדות ומסוכנות. הוא אחז בה בקצה הפחות חד ומשך. המתכת הייתה דקה וגמישה למדי, והשמיעה קול חריקה מתכתי כשהזיזה אותה על החול. יריעת מתכת. אפשר אולי לבנות מחסה? להגן מפני הגשם? שוב, הוא לא ידע בדיוק איך, אבל הידיעה שיש לו יריעה כזאת הרגישה כמו הישג קטן.

הוא גרר אותה למקום פתוח יותר על החול, ליד המוט, ויצר ערמה קטנה של שלל.

החיפוש הבא היה מכוון יותר. הוא נזכר בתא הטייס – המכשירים עם הזכוכית שלהם. זכוכית יכולה להיות שימושית. הוא טיפס בזהירות על גוף המטוס המעוך שהיה שקוע חלקית במים. המתכת הייתה חלקה ורטובה מתחת לרגליו, והוא כמעט החליק כמה פעמים לפני שהגיע לפתח שבור שהוביל פנימה.

הפנים היה אפלולי ומעוות. המושבים היו מרוטשים לצדדים, לוחות הבקרה מעוקלים ומעושנים. ריח של שריפה ועובש מים מלחים מילא את האוויר הדחוס. אורי התכופף ונכנס פנימה בזהירות, מפחד שהמבנה כולו יתמוטט עליו.

מכסה המכשירים היה ממש לפניו – לוח עם עשרות חורים שחורים שבהם היו פעם מחוגים ומסכים. רוב הזכוכית הייתה מנופצת לרסיסים קטנים על הרצפה המעוקמת, אבל פיסה אחת גדולה יותר עדיין הייתה תקועה במסגרת הפלסטיק המרובעת של אחד המכשירים. פיסה בעובי של כמה מילימטרים, בגודל של כף יד.

הוא הושיט את ידו אליה בזהירות מופרזת, כאילו נוגע בקודש הקודשים. האצבעות שלו אחזו בקצה הפלסטיק ומשכו בעדינות. הזכוכית השתחררה עם קליק קטן. היא הייתה מלאה בסדקים דקיקים כמו קורי עכביש, אבל החזיקה יחד כחתיכה אחת.

הוא יצא בחזרה החוצה לאור השמש המתעמעם והרים את פיסת הזכוכית מול עיניו. דרך הסדקים הוא ראה את העולם מחולק לאלפי רסיסים מעוותים – שמים שבורים, ים שבור, חול שבור.

מה אפשר לעשות עם זכוכית? להדליק אש? הוא זכר משהו משיעורי מדע בסיסיים בישיבה קטנה – זכוכית מגדלת, קרני שמש, נקודת חום. זה נשמע כמו קסם מתוך ספר ילדים עכשיו, משהו לא אמיתי כמו סיפורי התורה על נסים במדבר.

אבל הוא שמר את הזכוכית בכל מקרה. הוא ירד בחזרה אל החול והניח אותה בעדינות על יריעת המתכת שלו, ליד המוט.

ואז הוא הסתובב והביט סביב שוב, מחפש עוד דברים שאפשר לקחת. אבל העיניים שלו נמשכו מההריסות אל האופק.

השמש שקעה במהירות עכשיו, צובעת את השמים בכתום ואדום עמוק מעל קו המים האינסופי. הצללים של ההריסות התארכו כמו אצבעות שחורות ונמתחו על החול הלבן עד שנעלמו באפלה המתקרבת מהיער.

אורי עמד שם עם שלושת החפצים הדלים שלו – מוט מתכת, יריעת מתכת מעוכה, פיסת זכוכית סדוקה – והביט מעבר להם אל האוקיינוס.

האוקיינוס נמתח עד קצה הראייה ומעבר לו. אין שום דבר אחר שם. רק מים וכמה עננים נמוכים בצבעי השקיעה. אין נקודה כהה של ספינה באופק, אין נקודה מרצדת של מטוס גבוה בשמיים. כלום.

הבדידות הכתה בו אז בגל שני, חזק יותר מהראשון כי עכשיו היא הייתה מציאות ולא רק הלם. היא לא הייתה רק העובדה שהוא לבד על החוף הזה – היא הייתה העובדה שהחוף הזה היה נקודה זעירה על פני משהו כל כך עצום וריק שהוא אפילו לא יכול היה לדמיין את גודלו האמיתי.

הוא היה לבד. לא סתם לבד כמו בחדר ריק. לבד כמו גרגיר חול אחד על חוף שאיש לא דרכה עליו מעולם. לבד כמו נקודה קטנה ביקום אדיש ששכח אותה לגמרי.

המחשבות האלו היו גדולות מדי בשביל ראשו הצר והכואב. הן התחילו להסתובב שם כמו סחרחורת חדשה, מסוכנת יותר מהסחרחורת הפיזית שהרגיש כשקם מהחול.

ואז רעש אחר קטע אותן. רעש נמוך ובטני שלא הגיע מבחוץ אלא מבפנים. קרקור ארוך ומהדהד שיצא מבטנו הריקה ועלה דרך החזה והגרון עד שהפך לצליל גלוי באוויר השקט.

הרעב. הוא שכח לגמרי מהרעב עד הרגע הזה.

והיחד איתו הגיע הצמא – לא רק זיכרון של צמא אלא צמא אמיתי וכואב ששרף את הגרון מבפנים כמו אש יבשה. הפה שלו היה יבש כל כך שהלשון נדבקה לחך בחלק האחורי. הוא בלע רוק שלא היה שם וקיבל רק תחושה של שריפה וכיווץ בגרון.

מים. הוא צריך מים עכשיו. מיד.

עיניו נעצו מבט במים שלפניו – מי הים הכחולים-ירוקים שהתנפצו ברעש קבוע על החול. הם נראו כל כך קרירים ומרעננים. הם כיסו את רוב העולם שהוא ראה. הם היו שם בשפע אינסופי.

ההיגיון הישיבתי הקטן שעוד נותר איפשהו בתוכו ידע שמי ים הם מלוחים. שהוא לא יכול לשתות אותם. אבל ההיגיון הזה היה חלש עכשיו מול הצריבה בגרון ובפה, מול התחושה שהגוף שלו מתכווץ ומתייבש מבפנים כמו עלה בשלכת.

אולי כאן זה אחרת? אולי המים האלה פחות מלוחים? אולי ליד החוף הם מתערבבים עם מים מתוקים ממעיינות תת-קרקעיים?

הספקות האלה נשמעו מטופשים אפילו בתוך ראשו שלו, אבל הרגליים כבר זזו מעצמן.

הוא זרק את פיסת הזכוכית מידיו – היא נפלה על יריעת המתכת עם צליל טינג עדין – והחל לרוץ אל קו המים.

הריצה הייתה מגושמת ומהירה מדי על החול הרך ליד המים והוא כמעט נפל פנימה כשהגלים הראשונים רחצו את כפות רגליו בקור מפתיע. הוא כרע על ברכיו במים הרדודים שהגיעו לו עד המותניים, והושיט את שתי ידיו קדימה כמו בתפילה.

הוא שאב כף מים מלאה בכפות ידיו המחוברות והרים אותן אל פיו בצמא נואש.

הטעם הכה בו עוד לפני שהנוזל הגיע לגרון.

מלוח. לא סתם מלוח כמו מרק מומלח מדי. מלוח צורב ומרוכז כמו טעם של דמעות מוגזמות פי אלף. מלוח שמשאיר תחושת סידן צורבת על הלשון והחך.

והוא בלע בכל זאת כי הגרון הצרוב ציווה עליו לבלוע.

הנוזל המלוח ירד בגרון ושרף כל סנטימטר בדרך לקיבה. ואז הקיבה עצמה התכווצה במחאה אלימה.

אורי התכופף קדימה על ארבע במים הרדודים, פיו נפער לרווחה, וגופו הקיא את מי המלח בקשת לבנה-צהבהבה שחזרה אל הגלים הקטנים. ההקאה הייתה אלימה וכואבת, מוציאה לא רק את המים שאכל אלא גם משהו מר וצהוב מקיבתו הריקה שכאבה עכשיו בעוויתות חדות.

הוא הקיא שוב. ושוב. עד שלא נשאר דבר להקיא ועדיין הגוף רעד והתכווץ בניסיון להוציא עוד משהו מבפנים.

כשההתקפה שככה סוף סוף הוא ישב במים הרדודים רועד כולו, הפה שלו שורף ממלח וחומצה קיבה, הגרון צרוב יותר מתמיד, והקיבה ריקה וכואבת כמו פצע פתוח.

והוא הביט במים הכחולים-ירוקים שלפניו ששיחקו באור השקיעה האחרון בצורה יפה ואכזרית. והבין שהם לא היו הפתרון. הם היו עוד חלק מהבעיה. עוד חלק מהאיום הגדול הזה שכבר לא היה רק רעש במנוע או התרסקות במטוס. אלא משהו איטי יותר. משהו שיכול להרוג אותו בלי רעש בכלל. רק בשקט. רק בצמא.

הוא זחל מחוץ למים על ידיים וברכיים, גופו רועד מהקור של המים ומהחולשה שתקפה אותו אחרי ההקאה. החול הרטוב תחת כפות ידיו היה קריר ומגעיל, דביק מתערובת של מלח וטין. כשהגיע למקום יבש יותר, כמה מטרים מקו המים, הוא התיישב בכבדות על החול והביט בכפות ידיו.

הן היו מלוכלכות. לא רק בחול, אלא גם בפסים דקים של דם שהתפשטו מהשריטות הקטנות על האצבעות והפרקיים. הדם התערבב עם החול הרטוב ויצר משחה חומה-אדומה שמרחתה על העור. הוא ניסה לנער אותה, אבל החול הדביק נשאר. הידיים רעדו מול עיניו – רעד עדין וקבוע שלא הגיע מקור או מפחד ספציפי אלא ממשהו עמוק יותר, משהו שקשור לכל הגוף שהיה עכשיו מכונת רעד אחת גדולה.

הוא סגר את אצבעותיו לאגרופים קטנים וחלשים, מנסה לעצור את הרעד. האגרופים רעדו גם הם.

החשכה ירדה במהירות מפתיעה. זה לא היה כמו בבית, כשהערב יורד בהדרגה ואורות הרחוב נדלקים אחד אחרי השני. כאן השמש פשוט שקעה מתחת לקו האופק, והחושך מילא את החלל העצום כאילו מישהו שפך דיו שחור על העולם. תוך דקות ספורות, האור הזהוב של השקיעה נעלם, והוחלף באפלה כחולה-אפורה שהולכת והתעמקה ל שחור מוחלט.

ואיתו הגיע הקור.

זה היה שינוי קיצוני ומזעזע. לפני עשר דקות עוד הזיע תחת חום השמש השוקעת. עכשיו האוויר סביבו צנח בטמפרטורה כאילו מישהו פתח דלת של מקרר ענקי. הרוח הקלה מהים, שהייתה נעימה ביום, הפכה עכשיו לרוח צוננת שלפתה את בגדיו הרטובים לגופו וגרמה לו לרעוד בעוצמה.

הרעד הפך להתכווצויות גוף שלמות. השיניים שלו נקשו זו בזו בצליל חד וקבוע שהוא שמע בתוך ראשו כאילו מישהו אחר מקיש אבנים קטנות ליד אוזנו. הוא כרך את זרועותיו סביב גופו הדק, מנסה לשמור על חום הגוף הדל שנותר בו. זה לא עזר. הבגדים הרטובים היו מלכודת קור.

הוא נזכר ביריעת המתכת.

עיניו התאמצו לראות באפלה הגוברת. הוא זיהה את הצורה המלבנית הכהה יותר על החול הלבן-אפור במרחק כמה מטרים ממנו. הוא קם על רגליו הרועדות והתקדם לעברה בצעדים מגושמים, כמעט מעד על המוט המתכת שנשכח שם גם הוא.

כשהגיע ליריעה הוא כרע לידה. המתכת הייתה קרה למגע – קרה יותר מהאוויר סביבו. אבל היא הייתה משהו. הוא אחז בקצה שלה וגרר אותה אל מקום מוגן יותר בין שני סלעים קטנים שבצבצו מהחול ליד תחילת הסבך. לא ממש מחסה, אבל לפחות משהו שיחסום את הרוח הישירה מהים.

הוא התכרבל על החול הקר, משך את יריעת המתכת הקרה מעל גופו כמו שמיכה מגוחכת. המתכת הייתה דקה וגמישה, אבל גם כבדה יחסית. היא לחצה עליו בקור מתכתי שלא חמם בכלל, רק בודד מעט יותר מהרוח.

והוא שכב שם מתחתיה, מביט למעלה.

הכוכבים פרצו אז בשמיים.

לא כמו הכוכבים המעטים שהוא הכיר משמי העיר המזוהמים של בני ברק. אלה היו מיליונים. מיליארדים. שמיכה שחורה מושלמת שמישהו ניקר בה חורים זעירים של אור לבן-כחלחל והשאיר את האור לדלוף דרך החורים. הם היו כל כך רבים וכל כך בהירים שהם האירו את השמיים באור חיוור ולא טבעי.

אורי שכב מתחת ליריעת המתכת ונעצום עיניים לרגע. כשפתח אותן שוב, הכוכבים עדיין היו שם. זרים לגמרי. הוא לא הכיר אף קבוצת כוכבים כאן. הכל היה מבולגן ושונה. הכוכב הצפוני? איפה הוא בכלל? איזה כיוון הוא צפון עכשיו?

השאלות האלו היו חסרות משמעות כמו שאלות הגמרא על קורבנות בבית המקדש. הן לא חשובות עכשיו. כל מה שהיה חשוב זה שהשמיים האלה היו זרים, והוא שכב מתחתיהם לבד.

ואז הקולות התחילו.

לא קולות אנושיים. קולות אחרים.

ראשון היה רעש הצרצרים – לא ציוץ בודד כמו שהוא הכיר מהגינות בעיר, אלא מקהלה רועשת ומתמשכת שיצאה מהיער האפל מאחורי הסלעים שלו. מאות, אלפי צרצרים צרחנו בקצב מהיר ומטריד שמילא את האוויר ברעש סטטי ולא פוסק.

ואז קולות אחרים הצטרפו – קריאה מוזרה ומלודית של ציפור לילה כלשהי, רחש של משהו זז בעצים הרחוקים (חיה? רק רוח?), וקול נהמה נמוך ומתגלגל שלא היה אפשר לזהות אם הגיע מהים או מהיבשה.

והגלים. תמיד הגלים. הרעש הקבוע והאדיש שלהם של התנפצות וגלגול חלוקים קטנים על החול. בלילה, הרעש הזה נשמע אחרת – לא רעש רקע אלא קול פעימה קבוע של האי עצמו, לב פועם של אבן ומים.

כל הקולות האלו יחד יצרו תחושה של מקום חי מאוד, מקום שממשיך לחיות בלי קשר אליו, אורי בן השבע-עשרה מבני ברק השוכב מתחת ליריעת מתכת קרירה. הם לא היו קולות מאיימים במובן של סכנה מיידית – אף חיה לא תקפה אותו, אף דבר לא התקרב – אבל הם היו מאיימים בעצם קיומם. הם אמרו לו: אתה כאן אורח. אתה כאן זר. אתה כאן לא שייך.

והוא שכב ושמע אותם ורעד מקור.

הזמן עבר באיטיות מוזרה. דקות? שעות? הוא לא ידע. השעון שלו נעלם יחד עם הכיפה והתיק והעולם הישן. כל מה שהיה לו עכשיו זה הרעד הקבוע, הקור המתגבר, הקולות הזרים, והכוכבים הזרים שמביטים בו מלמעלה.

ואז גם הקולות דעכו בהדרגה.

הצרצרים הפסיקו בבת אחת, כאילו מישהו נתן להם אות. ציפור הלילה שתקה. אפילו רחשי היער נמוגו. רק הגלים נשארו – הרעש הקבוע והיחיד בעולם.

והדממה שנותרה אחרי שהקולות הטבעיים שתקו הייתה כבדה יותר מרעש כלשהו. היא לחצה על האוזניים שלו, על החזה שלו. היא הייתה דממה פעילה, דממה שמחכה למשהו.

אורי שכב מתחת ליריעת המתכת ונשם. הנשימות שלו נשמעו רועשות מדי בדממה הזאת. שאיפה רעדנית דרך אף סתום חלקית. נשיפה רועדת יותר דרך פיים הפתוח לרווחה. שאיפה. נשיפה. כל נשימה הייתה רעש בודד שהדהד בחלל הריק מסביבו.

ואז הפחד הגיע.

לא פחד ממשהו ספציפי כמו חיה או גל גבוה. פקד פיזי טהור. גל של חרדה שהחל בבטן התחתונה והתפשט מעלה דרך החזה אל הגרון כמו נוזל קפוא. הוא הרגיש את הדם שלו קופא בעורקים. את הלב שלו מכווץ לפתע לכדור קטן וקשיח בחזה. את השרירים שלו מתהדקים עד כאב מתחת לעור.

עיניו פקחו לרווחה באפלה. הוא הביט בחושך המוחלט מסביב – חושך כל כך סמיך שלא ראה אפילו את קווי המתאר של הסלעים שלידו או את יריעת המתכת מעל פניו. רק שחור. שחור מוחלט. כאילו הוא עיוור. כאילו העיניים שלו נמחקו והוא נותר רק כמודעות צפה בתוך כלום שחור וקר.

והוא הרגיש קטן. קטן לא רק במובן הפיזי של נער רזה על חוף גדול. קטן במובן הקיומי. נקודה זעירה של חיים בתוך יקום אדיש ועצום ואפל שכלל לא שם לב לקיומו. נקודה שניתן למחוק בקלות עם גל אחד גבוה יותר, עם חיה אחת רעבה יותר, עם עוד יום אחד ללא מים.

המחשבות האלו לא הגיעו כמילים מסודרות. הן הגיעו כתחושות גולמיות. תחושת הנפילה לתוך תהום ללא תחתית. תחושת ההיבלעות על ידי משהו גדול מדי להבנה. תחושת האובדן המוחלט של כל מה שהיה אי פעם בטוח ומוכר.

והוא שכב שם מתחת ליריעת המתכת הקרה בחושך המוחלט עם הפחד הקפוא הזה בתוך חזהו. ורעד. רק רעד. ונשם נשימות רועשות וקצרות ששיסעו את הדממה הכבדה. ומביט אל תוך האפלה שלא הראתה לו דבר מלבד האפלה עצמה.

ואז, איפשהו עמוק מאוד